סיון רהב מאיר: השבת של פליטי חרקוב, בדרך לישראל

בשבוע שעבר כתבתי כאן על השבת המרגשת של פליטי חרקוב לפני כשבועיים. השבוע קיבלתי את ההודעה הזו.

"שלום, כאן מרים מוסקוביץ, שליחת חב"ד בחרקוב. בשבוע שעבר כתבתי לך על השבת המרגשת שעברה עלינו בחרקוב. השבת הזו הייתה שונה לגמרי. אומרים שאסור לבכות בשבת, אבל גם בשבת הזו זה קרה לי כמה פעמים.

"השבוע נאלצנו לעזוב. הפיצוצים בעיר לא הפסיקו, טיל נפל על בית הספר היהודי שלנו, ואנשים לא הפסיקו לזרום לתוך בית הכנסת שלנו, כדי לקבל קצת אוכל ותרופות ומקום מחסה. הסכנה לחיי כולנו הלכה וגברה. אז ארזנו 32 שנים של שליחות לשלוש מזוודות, ויצאנו בקבוצה למסע מסוכן של כמה ימים עד לקישינב, בירת מולדובה.

"כל החיים אנחנו רגילים לתת ולארח, והנה אנחנו נאלצים לקבל ולהתארח. הקהילה כאן מדהימה. הדלקתי נרות שבת והרגשתי שאני מתחברת לכל יהודיות העולם, שמתפללות כעת לשלום אוקראינה. בשבת בבוקר כולם בירכו 'הגומל', על היציאה ממצב סכנה. הייתה איתנו בשבת כלה מקייב שהחתונה שלה נדחית, וניסינו לעשות לה 'שבת כלה', למרות הכול. וכשסיימנו לקרוא את חומש שמות הכרזנו בהתרגשות: חזק, חזק ונתחזק. כמה שהעולם כולו זקוק לחיזוק...

"במשך השבת המחשבות נדדו לבית הכנסת שלנו, שעזבנו. המבנה הזה שרד את הקומוניזם, הפך לאולם ספורט, ואנחנו במשך עשרות שנים הפכנו אותו ללב של הקהילה. מה קורה בו עכשיו? מה יקרה בו בעתיד?

"אומרים שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, אבל יש עכשיו כל כך הרבה חושך. חשבתי בשבת על כך שמול כל כך הרבה רוע ורשע – גם אנחנו צריכים להפציץ בחזרה. צריך להפציץ את העולם במעשים טובים, באור, בצדקה, בחסד.

"מוצאי שבת. אני כותבת לך מהדרך לארץ. אנחנו עולים על המטוס לישראל. שבוע טוב, בשורות טובות".

הישראלי היפה Vs הישראלי המכוער

הווטסאפ שלי מתפוצץ, ולא רק שלי. ילדי כיתה א' שרוצים לשלוח מכתבים ליהודי אוקראינה, משפחה שיש לה דירה ריקה ורוצה לארח פליטים או עולים חדשים, אנשים ששואלים מתי נוחתת הטיסה הבאה בנתב"ג כדי לקבל את פניה, וכמובן אינספור יוזמות של תפילות ותרומות.

לפעמים זה נראה כאילו אין ישראלי שלא חושב בימים אלה איך הוא יכול לעזור. העיתונאית אפרת לכטר שחזרה מאוקראינה סיפרה לי כמה לא נעים לה שהיא לא מספיקה לחזור לכל מי שפונה אליה בסלולרי, וכמה מדהימה ההתגייסות הזו.

בשבת סיימנו לקרוא את ספר שמות, עם התיאור המרגש של סיום בניית המשכן, המרכז הרוחני שליווה את העם במדבר. זה היה כנראה ההד-סטארט הראשון של העם שלנו. גיוס המונים שבו כל אחד תורם ועושה ונותן מעל ומעבר, וכולם ביחד נרתמים למשימה חיובית.

אבל חז"ל, באמירה פסיכולוגית עמוקה, מזכירים לנו שרק לפני זמן קצר, חלק מאותו העם שבונה בשמחה את המשכן – בנה את עגל הזהב ורקד סביבו. גם בימינו, "הישראלי היפה" עלול להיות לעתים גם "הישראלי המכוער". לכן במשפט נוקב קובעים חז"ל כך: "אין אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו – נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים".

כלומר, יש פה אומה עם אופי מיוחד, עם אנרגיה רבה, עם נטייה להתלהב, להיסחף, להתגייס, להגזים. אבל זה מסוכן – הם יכולים להתמסר לעגל הזהב, ויכולים להתמסר למשכן.

הבחירה בידינו, וזה מבחן לכל אחד מאיתנו ולכולנו ביחד. הלוואי שתמיד נדע להתלהב ולהגזים יחד סביב הדברים הנכונים.

לקרוא ואז לדבר

כשאנחנו רוצים לומר משהו למישהו, אפילו לנזוף בו, איך אנחנו ניגשים אליו? ספר ויקרא שאנחנו מתחילים לקרוא השבוע ממליץ לנו להתחיל ב"לשון חיבה".

העיקרון הזה מופיע כבר בפסוק הראשון בספר ויקרא: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד. אלוקים קודם כל קורא למשה, ורק אז מדבר אליו. רש"י כותב שלכל הדיבורים ולכל הציווים קדמה קריאה, "לשון חיבה". אלוקים קרא קודם כל למשה בשמו הפרטי, נתן לו מקום וכבוד, הערכה והכרה, ורק אחרי היחס החיובי הזה – הגיע העניין, התוכן.

פרשנים רבים מסבירים שאם כך דיבר אלוקים למשה רבנו, אז קל וחומר שכך אנחנו צריכים לדבר. למה להוריד פקודות בבית, במקום לפנות לכל אחד בשמו, בחיבה? למה לא לפנות לבן הזוג קודם כל בצורה נעימה, לא משנה מה רוצים לומר אחר כך? ומה לגבי מקום העבודה, או הישיבה או הצבא או בית הספר או התור בדואר?

לשון חיבה. מוזמנים לנסות בפעם הבאה שתפנו למישהו.

110 שנות שמחה

"שלום סיון, לפני כמה חודשים כתבנו לך על דודה שלנו, חיינקה גלעד מקיבוץ דפנה, ביום ההולדת ה-110 שלה. סיפרנו על הסגולה שלה, שעליה סיפרה לנו ביום הולדתה ה-108, כששאלנו איך האריכה ככה ימים: היא אוהבת את החיים, אוהבת אנשים, ורואה הכול בעין טובה. מי שהכיר אותה יודע כמה שזה היה נכון. היא מעולם לא רבה עם איש, ותמיד הסתכלה על העולם בעיניים של ילדה סקרנית שמתפעלת מכל דבר. 

"אתמול הילדה הנצחית בת ה-110 הובאה למנוחות, ועבורנו, לרגע קטן אחד, העולם הפך קצת פחות שמח.

"בהספד בהלוויה אמרתי שדודה חיינקה הייתה בשבילי שלוש מילים: 'בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב'. החיים שלה לא היו תותים. היא עלתה לארץ כחלוצה מאירופה, יישבה את אדמת ארץ ישראל, גידלה משפחה ודאגה תמיד להיות נחוצה – בעבודתה עם ילדי הקיבוץ, כמבשלת במטבח בקיבוץ וגם במפעל הנעליים. רק בגיל 97 פרשה לפנסיה! היא ידעה עוני, רעב, מלחמות וצער אבל לרגע לא הפכה למרירה. סימן ההיכר שלה, ה'מיתוג' שלה בשפת ימינו, היה תמיד האופטימיות.

"אז בעידן האינסטנט והטיקטוק, השפע והבזבוז, הדיכדוך והציניות – ידענו תמיד שיש לנו דודה בת 110 בקיבוץ בצפון, שמזכירה לנו את הברכה שיש בכל דבר, ואת הטוב שיש בנו. 

הקיבוצניקית המבוגרת בישראל עברה אל העולם הבא בחודש אדר, חודש השמחה. אומרים ש'מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד'. מתברר שלהיות שמח זה לא רק מצווה, זה אפילו משתלם".

חמישה דברים על היום הזה, ז' באדר

היום ז' באדר. מה זה אומר?

1. זהו יום לידתו ויום פטירתו של משה רבנו. שימו לב שכבר כשאנחנו אומרים את שמו, אנחנו מכריזים שהוא הרב של כולנו: משה רבנו.

2. לא רק תורה הוא לימד אותנו, למדנו המון מאישיותו: משה רבנו יכול היה להישאר בארמון פרעה, בסביבה נוחה, אבל בחר לצאת אל אחיו הסובלים ולעזור להם. הוא היה כבד פה וכבד לשון, ובהתחלה סירב לקבל את המשימה, אבל הוא הוכיח שאפשר להנהיג גם אם אתה מגמגם, כשיש לך בשורה ומסר של אמת.

3. האם הוא הגשים את מפעל חייו? כן, אבל דרכנו. הוא הוביל אותנו 40 שנה במדבר, ולא זכה לבסוף להיכנס לארץ ישראל. את הנבואות שלו, אנחנו זוכים להגשים.

4. ביום הפטירה נהוג ללמוד בספריו של הנפטר, אבל בעצם כל לימוד היום בתורה שקיבל משה ובפרשניה, לא משנה איזה ספר נפתח – יהיה לעילוי נשמתו.

5. יום הזיכרון למשה רבנו, שמקום קבורתו לא נודע, הוכרז גם כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שטרם הובאו לקבורה ראויה. זה היום לזכור ולהזכיר בו את הדר גולדין, אורון שאול, ועוד שבויים ונעדרים יקרים.