למה שלא תתחפשי לישועה שלך?

הייתי בעלת תשובה טרייה כאשר נכנסתי ללמוד במדרשה ירושלמית ותיקה. עולם חדש ולא מוכר נפרש בפני. יפהפה ומלא הוד. הייתי מוקסמת מכל הלימודים החדשים. שנה חלפה, ועוד אחת. רציתי ללמוד הכול, לדעת הכול, להעפיל לפסגות. לא חיפשתי לעצמי שום הקלות. אחד השיעורים הפופולריים במדרשה היה שיעור הבית היהודי. הרבנים שהתחלפו במסירת השיעור הבעירו את לבנו להקים בית יהודי על אדני התורה והמצוות. לזכות לבעל אברך שעיניו בורקות באור התורה ולילדים צדיקים מסולסלי פאות שיצעדו לחיידר ותורתם על שפתם. הייתי כבר בת 26, לא צעירה במיוחד, והרגשתי שהגעתי לשלב. רציתי לזכות להקים בית כזה ממש.

אם הבית ורבני המדרשה נכנסו בסוד העניינים וניסו לעזור לי. הצעות שונות הגיעו מישיבות לבעלי תשובה. התחלתי להיפגש, מלאת תקווה וציפייה, אך אף הצעה לא הייתה האחת שאליה קיוויתי. יחד עם ההצעות שעלו וירדו, עליתי וירדתי גם אני. מתבלבלת ומתלבטת. לא היה לי פשוט. זה היה חתיכת מסע שאין לי מושג איך ומתי הוא יגמר.

לא רק אני הייתי במסלול החיפושים. הרבה מבנות המדרשה היו בשלב הזה. השתדלנו לעודד זו את זו. להזכיר לחברה שבורה ש"אין ייאוש בעולם כלל" אחרי עוד פגישה מבטיחה שהסתיימה בכישלון. לעשות מהכול צחוק. להתאושש, להמשיך, להמתין בסבלנות לישועת השם, וכמובן, לשמוח מכל הלב בשמחתה של כל חברה שים-סוף סוף-סוף נקרע לה.

והנה, קרבו ובאו ימי הפורים הקדושים. התארגנו במדרשה למסיבת פורים פנימית שמחה. קבוצת חברות יצאו לחנות התחפושות לקנות אביזרים. באותו יום, לבי היה מר עלי. שידוך שרציתי מאוד, ונראה שמתקדם לכיוון רציני, ירד מהפרק. הוואקום בלב דרש חסרונו. הרגשתי בודדה ומרוקנת. החברות, שראו את מצבי המדוכדך, שכנעו אותי להצטרף אליהן. "בואי תתאווררי קצת מהמחשבות הקודרניות, את תראי שתרגישי טוב יותר", משכו אותי איתן כמעט בכוח. שרכתי רגלי אחריהן, מסתכלת לשמיים הירושלמים שהיו בהירים ויפים. "עד מתי, אבא? עד מתי?". חיפשתי את התקווה שלי, בולעת את הדמעות לגוש של כאב גרון צורב. רחובות מאה שערים לעומת מצב רוחי השפוף, לבשו חג. מוזיקה עליזה התנגנה מכל עבר. קופות צדקה מרשרשות וכרוזים שמבקשים דמי פורים הבהבו מכל פינה, פשפשתי בארנקי נותנת מטבע ועוד אחד. "כל הפושט יד נותנים לו", ההד שעלה מהכרוזים הבטיח ישועות למי שיתרום לכבוד היום הקדוש. פורים עת רצון. יום ישועה ושמחה. "עצבות היא סטרא אחרא, והשם שונא אותה", הזכרתי לעצמי את מילותיו של רבי נחמן מברסלב. אבל העצבות המשיכה להתיישב על מפתח הלב ולא להניח, נדבקת בי בכוח. בינתיים נכנסנו, חבורת בנות המדרשה, לחנות משחקים ירושלמית שמכרה תחפושות לרוב. אבזרים שונים ניבטו מהמדפים. כובעים, עניבות, פאות. ילדים וילדות הסתובבו כשיכורים בתוך המבחר הבלתי נדלה. אימהותיהן בוררות עבורם תחפושת מתאימה. הכול שמח, הכול פורימי. הסתכלתי סביבותי וחיפשתי את התחפושת שלי. בעצם, חיפשתי משהו אחר, את הישועה שלי. אפשר? במדף הימיני למעלה קלטו עיניי משהו מלטף ורך. זר כלה מיניאטורי, נראה מושלם. מתאים לילדה בגיל חמש או שש. אבל, מה אכפת לי בעצם? נטלתי את הזר החמוד בזהירות, מתבוננות בו בהתפעלות. במדף לידו עמדו עוד אביזרי כלה. הוספתי הינומה עם כתר של פרחים עדינים, וידעתי כבר למה אתחפש בפורים הזה. אני אהיה כלה. כל הפושט יד נותנים לו, נכון? ואני רוצה להיות כלה. רוצה, מתחפשת, מבקשת ומתחננת - אנא השם, כלה! ככה ממש, עם הזר וההינומה, עם כל התפאורה!  

חברותי הביטו בי ברחמים. היטב ידעו איך בבוקרו של יום תקוות העת האחרונה התנפצה לאלפי רסיסים. "מה תעשי עם שמלה?", שאלה אחת ולא המשיכה. מידות שמלות הכלה היו עבור ילדות בלבד. "אמצא במקום אחר", הכרזתי, והזדרזתי לשלם על האביזרים. עוד באותו יום נכנסתי לאחד הגמ"חים סביב המדרשה, מרפרפת בעיני אחר שמלה תואמת. לשמחתי, בין הסטנדים עמדה לה שמלה לבנה שתאמה את מידותי. היו בה מספר קרעים, וחלק מהפנינים שקישטו את שרווליה התנדנדו, רפויים. "עם מעט תיקון, ואולי איזו תחתית מנופחת, היא תהיה שמלת כלה נהדרת", החלטתי ונטלתי אותה עמי לקופה. "עשרים וחמישה שקלים", דרשה המוכרת. שילמתי, וכבר הסתערתי על העבודה.

כמו חנוך שתיקן מנעולים וכיוון כוונות, ישבתי גם אני עם חוט ומחט וכיוונתי את כוונותי. "זיווג הגון לאיריס בת נעמה, בקרוב!", תך. "אנא השם הושיעה נא", עוד תך. "ראה בעוניי וחלצני כי מצוותיך לא שכחתי", הידוק נוסף והחוט נכנס שוב. "אל תעזבני ואל תטשני ה' אלוקי", פנינה רופפת מתיישבת במקומה. "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני", ניעור אחרון ויישור של הבד. יום ההולדת שלי מתקרב... אנא השם, עד גיל 27 - נשואה!  

לאחר כמה שעות עמדה מולי שמלה נהדרת. "זאת לא תחפושת!", אמרתי לחברות שפרצו ב"עוד ישמע" עליז לאחר שמדדתי את פרי עמלי מול עיניהן המשתאות. "בקרוב ממש זה יקרה, אני מאמינה!". ברק חשוד בעיני גרם להן, צדיקות שכמותן, להתרצן מיד, ולענות "אמן" מכל הלב.  

למחרת החלטתי לדאוג גם לעניין משלוח המנות. "מה דעתך שנלך על הסטייל בריא?", שאלתי את  רותי חברתי לחדר. "זה מהודר הרבה יותר מערמות ממתקים עתירי הסוכר וצבעי מאכל שממלאים את המשלוחים", נימקתי. רותי הנהנה בהסכמה. התארגנו וצעדנו יחד לשוק מחנה יהודה, מחפשות מציאות. באחת הבסטות מצאנו תפוחים נהדרים במחיר מצחיק, שני שקל לקילו. "אלו יפים הם, הא רותי?", ליטפתי אחד אדמדם ונאה. "זה מזן 'יונתן', התמזל מזלנו איריס! זה הסוג הכי טעים", אחזה גם רותי תפוח בגובה בוחנת אותו בעדינות כאילו היה אתרוג. מילאנו שקיות ככל שידינו הסכימו לסחוב, ממשיכות הלאה לערבי זקן שמכר לנו חמש סלסלות נצרים ב-10 ₪. דבש קטן, ותה ירוק בדוכן אחר השלימו את התמונה. יופי של משלוח! אנחנו מוכנות לפורים!

פורים היה שמח במיוחד. רקדתי כמו כלה. שמחתי כמו כלה. התפללתי עם דמעות ולב נשבר בדיוק כמו כלה. "שערי שמיים פתוחים", קראתי לחברותי וחילקתי ברכות (ותפוחים) לכל דורשת בעיניים עצומות ובנדנוד. באמת הייתי כלה. כלה של פורים, ששום עצב ויגון לא נכנס לתוכה, היא מאמינה ובוטחת בישועה שלה. היא רק מחכה שזו תבוא, תתממש.

חודש אחרי פורים, מרים, חברתי הטובה והנשואה, איתה זכיתי לעשות את פסיעותיי הראשונות בעולם התשובה, התקשרה והצעה בפיה.

"קוראים לו יונתן", אמרה. "והוא ירא שמיים, למדן ובעל מידות תרומיות. בדיוק מה שאת מחפשת. את חייבת לנסות", אמרה והוסיפה לשפוך על ראשו של יונתן המיועד תשבחות לרוב.

"יונתן?", השם הזה היה מוכר לי מאיזה מקום. ניסיתי לאמץ את מוחי, ופתאום שוק מחנה יהודה ובסטות התפוחים מזן "יונתן" יצאו במחול. זכרו של פורים השמח עלה. אולי זה רמז משמיים?   

נפגשנו. מהר מאוד יונתן התגלה כזיווג משורש נשמתי. זה היה מהיר ושמח. זה היה ברור כשמש - הישועה שלי הגיעה! סגרנו ווארט.

התחתנו בחתונה קדושה, כשכל בנות המדרשה משמחות אותי בנוכחותן. לא חסכתי מהן את ברכותי, והפעם ככלה אמיתית, שהשמחה שלה עולה עד לב השמיים.

אך בזאת לא תם הסיפור.

לאחר שנה זכינו לחבוק תינוק מתוק. הודיתי להשם על ילד הפלא הזה, נחמן שלי, שמילא אותנו אושר רב. הייתי בטוחה שמיד אחריו אזכה לשיירה מתוקה וצפופה של ילדים. אך עברה שנה, חלפו שנתיים, שלוש, וגם שלוש וחצי... נחמן כבר מסולסל פאות, מקפץ בשמחה לחיידר בדיוק כמו התמונה אותה ציירתי, אך איה השיירה המתוקה אליה פיללתי? חשש קטן החל להתגנב ללבי, אך פתע נזכרתי באותו הפורים של המדרשה. "מה אכפת לך לעשות כאילו?", אמרתי לעצמי, וכבר ידעתי למה אני הולכת להתחפש. קשרתי על עצמי מנשאים עם בובות תינוק, ויחד עם נחמן הקטן, אותו הלבשתי בכותנת פסים ותרבוש, התחפשתי לאמא שיצאה ממצרים עם שישיות שמחות וצוהלות. לא תתפלאו אם שנה אחרי כן חבקתי בת, נכון? אך זה מה שהיה.

פורים. היום הגדול של השנה. בכוחנו לדמיין את הישועה שלנו, להיכנס לתוכה ברמ"ח ושס"ה, להרגיש שהיא כאן, מוחשית. "כל הפושט יד נותנים לו", אני פשטתי ידי מכל הלב - והשם לא בייש אותי. הוא ראה בעוניי - והושיע. והוא ימשיך לעזור לכל אחת ואחת מאיתנו במצוקות חייה, בקשיים ובניסיונות... הוא רק מבקש: תאמיני בי! תאמיני בי באמת, היכנסי כולך לתוך מעגל האמונה. את תראי, הכול יכול להשתנות, להיפתח, להיהפך לטוב נגלה ונראה, תני לזה צ'אנס, היום גם את מסוגלת!