פרשת ויקרא: האם הודינו לקב"ה על הניסים שעשה איתנו היום?

אינני שמח לאיד, אך לבי גם אינו מתמלא חמלה על מופגזי אוקראינה, אחר שאבותיהם היו שותפים לרצח של למעלה ממיליון יהודים בשואת אירופה. רק על יהודי אוקראינה לבי תפילה, שלא תיפול שערה משערות ראשם וישובו ארצה לשלום.

אבל בינינו, חוץ מזה שנשיא רוסיה הוא דיקטטור, הוא גם דוקטור. תודו. עובדה, הוא הצליח לרפא את כל העולם מקורונה בתוך מספר שעות בודדות...

האמת שאני מתפלא איך עד עכשיו לא קם מומחה לקורונה שהסביר, כי ההרוגים במלחמת רוסיה-אוקראינה הם אלה שלא חבשו מסיכות...

אבל אל תשאלוני איך מצא ראש ממשלתנו, במומחיות השמורה רק לו, את הדרך לעצבן את נשיא רוסיה, וכמעט למשוך את האש גם אלינו. אבל ככה זה, כשהראש דפוק - כל הגוף סובל...

אבל שלא תטעו, חלילה. אינני פוחד מארטילריה רוסית או משהו כזה. מה שמפחיד אותי, הוא שנשיא רוסיה יחליט לשלוח לנו עוד כמה ליברמנים, זה הכל.

אבל מסתבר שהבייבי-בנט שלנו עושה גם דברים טובים. שמעתי, שכדי לחזק את תושבי אוקראינה, הוא שלח לנשיאם ספר "איך לנצח מלחמה"; אני רק מקווה שנשיא אוקראינה יהיה עסוק במלחמה, ולא יהיה לו פנאי לעלעל בו...

בכל אופן, אימתי תיפסק הלחימה, לא נדע. אך מה שבטוח, שהמלחמה שלנו לעולם אינה פוסקת, וכוונתי כמובן למלחמתנו עם יצרנו הרע.

וכיוון שבמלחמות עסקינן, אספר מעשה ממלחמת העולם הראשונה.

* * *

שנת תרע"ד, מלחמת העולם הראשונה.

הרוסים והגרמנים התכתשו זה עם זה על סיפוח שטחי ליטא תחת ריבונותם. המלחמה העקובה מדם, שהתחילה כסכסוך מקומי, התפשטה כסרטן גרורתי לרחבי אירופה כולה.

ארבע שנים ארכה המלחמה, במהלכה נשאבו ללחימה מדינות רבות, וחייהם של מיליוני בני אדם נגדעו.

גל עכור של הרס וחורבן שטף את אירופה כולה, אך בעיקר מי שסבל מכך היו היהודים. דמם הותר לכל החפץ להרע, ורבו החפֵצים, לצערנו.

באותם ימים ניהל רבי אליהו לאפיאן זצ"ל ישיבה בקלם, יחד עם עמיתו, רבי יוסף לייב ננדיק זצ"ל.

גם כאשר ניטשה המלחמה סביבות קלם, המשיכו הרבנים לחרף נפש על קיומה של הישיבה, ועל אף החשש מפני הבאות, תחת השראתם המקודשת המשיכו להתקיים סדרי הישיבה, השיעורים והשיחות כרגיל, בדיוק כמו בימי השגרה.

ואכן, במשך המלחמה הצליח רבי אליהו לחזק את חשקת התורה בלב הלומדים, אולם דווקא כאשר תמו הדי הקרבות, נאלצה הישיבה להיסגר.

היה זה בעקבות חידוש שרטוטי הגבולות של פולין וליטא.

עד המלחמה, היו שטחי פולין וליטא תחת שלטון רוסיה. במהלך המלחמה הם נכבשו בידי הגרמנים, ועם תבוסתם הפכו הן למדינות עצמאיות.

בשל כך, שרטטה כל אחת את גבולותיה מחדש, ובשל כך חששו בני הישיבה למצוא את עצמם כנתינים זרים בעיירות מוצאם, לפיכך מיהרו לשוב לביתם בטרם השלטונות ימנעו זאת מהם.

אולם רבי אליהו לא אמר נואש. תקופה קצרה לאחר מכן, משהבחין שניתן לפעול בעניין הקמת הישיבה, הוא מיהר לעשות זאת.

רבי אליהו כיתת את רגליו ברחבי ליטא ובירר אודות בני נוער מקומיים שאינם מצויים במסגרות תורניות; בעיקר תר הרב אחר אותם בחורים שלמדו בישיבתו טרם פרוץ המלחמה.

כוחות רבים, תפילות ודמעות ליוו את מסעו של רבי אליהו. הוא עבר בין העיירות ונסך טללי אמונה ותקווה אצל פליטי החרב. הוא זרזם להתנער מן ההריסות, ובמקום לשקוע בחורבן האישי הנורא, להתמקד בהחזרת עטרת התורה ליושנה.

ואכן, בחסדי שמים צלחו מאמציו, והייתה היענות רבה לבקשתו.

במסגרת מסעו, הגיע רבי אליהו לעיירה שָקודְוִיל, בליטא, שהייתה במרחק כשלושים וחמישה ק"מ מקלם, ונודעה כעיירה המלאה בחכמים ובסופרים.

בין בני העיירה היה עלם צעיר בשם מיכל שלפוברסקי. בהיותו כבן שתים-עשרה, לפני המלחמה, למד בישיבתו של רבי אליהו.

מששמע אותו עלם שרבו הגיע לעיירה, הוא מיהר להקביל את פניו ולדרוש בשלומו.

רבי אליהו שמח לראותו, ומיד שאלו: "יקירי, שמא תסכים לשוב עמנו לקלם כדי לפתוח מחדש את ישיבתנו הקדושה?".

אולם העלם נחרד מן ההצעה. היתכן שינטוש בית ומשפחה ויצא לדרכים שבחזקת סכנה?

אולם רבי אליהו לאפיאן לא נרתע מכך. כמי שחווה קשיים והתמודדויות בחייו, הוא הבין היטב את החשש, אולם גם תשובה הייתה לו.

תשובה הלקוחה מתוך פרשתנו.

* * *

התורה אומרת: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לה'" (ויקרא ב', א'). מסביר רש"י: "לא נאמר 'נפש' בכל קרבנות נדבה, אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני! אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו".

"כך גם בזמננו", הסביר רבי אליהו לתלמידו, "מעטים הם לומדי התורה בזמנינו, והרי אנו בבחינת עניים. ובטוחני, שמי שמתאמץ כדי ללמוד תורה על אף הקושי והניסיון, הרי זה נחשב בעיני הקב"ה כאילו הקריב את נפשו ממש!".

דבריו של רבי אליהו, שיצאו מלב טהור, מצאו מסילות ללבו של העלם הצעיר, ומיד הוא החל להתכונן לקראת היציאה לדרך.

שנים רבות לאחר מכן, כאשר גדל הנער ונעשה לאיש, זכה הוא להימנות בין חשובי מרביצי התורה, לעמוד בראשה של ישיבת "תפארת צבי", ולחבר את הספרים הנפלאים "תפארת אדם".

* * *

בעוונותינו, עדיין אין לנו בית מקדש ולא קורבנות, אולם ניסיונות יש לנו - והרבה! אז להווי ידוע, שהתגברותנו על הקשיים כדי לקיים את רצון ה', חשובה בעיניו כאילו הקרבנו את נפשנו ממש למען כבודו יתברך!

חפצו של הקב"ה בהקרבתנו למען חיי התורה, במסירת חושינו למען שמו, ולשעבוד רצוננו למען כבודו. הזוכה לכך, מעלה עליו הכתוב "כאילו הקריב נפשו"!

הביטו אל האוקראינים המעטים שלא נכנעים, ובחירוף נפש יוצאים בגופם להגן על מולדתם מפני מפלצות הברזל הרוסיות, וראו בעיני רוחכם את הגיבור שמתאמץ לכבוש את יצרו.

היצר הרע מחומש בארטילריה כבדה של פיתויים ותאוות, ואותו יהודי ואותה יהודייה לא מרפים מן המאבק, ומחרפים נפש להתגבר ולהצליח. האין זו הקרבת נפש?

* * *

ואם הזכרנו את ר' מיכל שלפוברסקי. פעם שאל הרב את נכדו: "האם אמרת היום 'על הניסים'?".

תמה הנכד: "הלוא אין עתה חנוכה או פורים?".

השיב הרב: "התכוונתי ל"על ניסיך שבכל יום עימנו" - האם התבוננת כשאמרת זאת בתפילה? הלוא כל חיינו הם נס, האם הודית על כך?".

ועל ניסינו שבכל יום, האם הודינו דיו?