פרשת ויקרא: מה הקשר בין המלח שבתבשיל, המלחים שבספינה, והיכולת לסלוח ולמחול?

התורה מצווה, שכל חלק של בהמת קרבן הנמסר לאש על המזבח, יש להמליחו במלח מכל צדדיו: "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹקֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב', י"ג).

טעמים רבים יש למצווה זו, ניתן לעיין ברש"י וברמב"ן.

רבינו בחיי מביא מספר טעמים. אחד מהם הוא: "כי מנהג עובדי עבודת כוכבים ומזלות להרחיק המלח מן הקרבנות, ומואסים בו, ולא יקריבוהו כלל, מפני שהמלח בולע הדם. והרחיקוהו כדי שלא ילך אפילו טיפה מן הדם לאיבוד, כל כך היו נמשכין אחר מאדים וכוחותיו. וכדי להרוס כוונתם, תצווה התורה לא תשבית מלח". לדברי רבנו בחיי, בגלל שאומות העולם מקפידות להקריב לאליליהם קרבנות עם כמה שיותר דם, מצווה אותנו התורה את ההיפך – להמליח את הקרבן כדי שהמלח ישאב את הדם.

רבי אליעזר פאפו (מחבר הספר המפורסם "פלא יועץ"), מביא בספרו "אלף המגן" (פרשת ויקרא) הסבר על דרך הרמז, מעניין ואקטואלי.

מלח הוא תבלין ששמים כמעט בכל תבשיל או מאפה, והסוד שלו הוא המינון המדויק. אם כמות המלח קטנה מידי, המאכל תפל, ואם הכמות רבה מידי, המאכל הופך להיות בלתי אכיל. כמות המלח צריכה להיות מדודה מאוד.

המילים "מלח" ו"מחל" (או "למלוח" ו"למחול", "מליחה" ו"מחילה") מורכבות מאותן אותיות, והדבר מלמד אותנו, שהקרבן הגדול ביותר שאדם יכול להקריב לפני השם, הוא למחול לאחרים ולהעביר על המידות. מחילה לחבר, על אף שמצד הדין הוא לא מחויב למחול, זהו קרבן גדול ביותר. הקרבה עצמית של הגאווה, יתכן והיא גדולה יותר מאשר הקרבה של קרבן אחר על המזבח. על כל קרבנך תקריב מלח. כדי שהקרבן יעלה לרצון, תשתדל להקריב את הגאווה שלך ולמחול לאחר.

כיצד אדם יכול למחול למי שפגע בו? אם הוא מאמין ב"מסר" של המלח. מה הכוונה? כשאדם מאמין שכל מה שקורה לו נעשה במינון מדויק ביותר מאת בורא עולם, וכשאדם מבין שכל טוב או כל רע שהוא חווה בחייו מגיע לו במדויק לא פחות ולא יותר בהתאם לתכנית האלוקית – יהיה לו קל יותר למחול. מישהו פגע בך? תמחל, זה מאת השם. לא קיבלת מספיק כבוד? תמחל, זה מאת השם. כל מה שקורה לאדם הוא מדויק!

התלמוד (מנחות כא ע"א) כותב, שלכתחילה, המלח שהוקרב בבית המקדש עליו להיות מלח סדומית, כלומר, מלח מאזור סדום. למה? למה עדיף להביא מלח דווקא מסדום – מקום שהוא סמל לאכזריות ורוע אנושי?

אולי אפשר להסביר, שאלוקים אומר לאותו מקריב – אתה בא לבית המקדש כדי לבקש ממני סליחה באמצעות קרבן? אני אסלח לך, אבל כדאי לך לנהוג עמי במידה כנגד מידה. תביע נכונות למחול גם לחבר שלך, אפילו הוא רע כאנשי סדום שנאמר עליהם "ואנשי סדום רעים וחטאים להשם מאוד".

את המילה "מלח" אפשר לנקד גם "מַלָּח", המשיט ומנהיג את האנייה. מה הקשר בין מלח למַלָח של אנייה? הפסוק כותב: "וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ" (שמות ל', ל"ה). מבאר רש"י: "ממולח - כתרגומו, מעורב. שיערבב שחיקתן יפה יפה זה עם זה". כלומר, פירוש המילה "ממולח" הוא מעורב. לפי זה כותב רש"י מדוע מנהיגי האנייה נקראים "מלחים"? "על שם שמהפכין את המים במשוטות כשמנהיגים את הספינה, כאדם המהפך בכף ביצים טרופות לערבן עם המים". זהו תפקידם של הקרבנות – להפוך דין לרחמים.

(אגב, הרמב"ן כותב "ועל דעתי נקראו חכמי הספנים מלחים, בעבור שהם יודעים טעם הים, כאילו הם המרגישים במליחותו ובמתיקותו, כלומר, היודעים מתי יהיה מתוק ונאות להולכי הים, או מתי הוא רע ומר להם")

כל מחילה בין אדם לחברו מהפכת דין לרחמים.

החיד"א כותב דבר מדהים (בספרו "דברים אחדים", דרוש טו"ב לשבת זכור). כולנו מכירים את הפסוק: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי השם" (ויקרא י"ט, י"ח). מעבר לפשט הדברים, המילה "לרעך" היא מלשון רַע ("רַע" ו"רֵעַ" הן אותן אותיות). ללמד, שאם תאהב את רעך גם אם הוא עושה לך רע, אז התוצאה תהיה ש"כמוך – אני השם", כמו שאתה מתנהג – אומר השם - גם אני אנהג כלפיך. גם אם אתה תהיה לא בסדר כלפיי, אני עדיין אמשיך לאהוב אותך ולהשפיע עליך טובה.

יותר מכך. הערך המספרי של המילה "כמוך" הוא שמונים ושש, כמו הגימטריא של שם אלוקים. כידוע, שם "אלוקים" מבטא את מידת הדין, אולם אם "ואהבת לרעך", אם תאהב את החבר גם כשהוא עושה לך רע, ה"כמוך" (שם אלוקים) יהפוך ל"אני השם", לשם הוויה, שם של רחמים.

בורא עולם נקרא רֵעַ – "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי" (תהלים קכ"ב). הכל מאת השם, הרֵעַ הטוב ביותר של האדם. גם מה שנראה כרע בסופו של דבר הוא רֵעַ, כי השם חפץ אך ורק בטובתנו.

תקריב ותמחל גם על רוע גדול ביותר.

"בעל הטורים" כותב, שהמילים "תקריב מלח" (המילים האחרונות של הפסוק) שווים בערכם המספרי למילים "זה יביא מלח משל ציבור". כלומר, בשונה מבעל חיים או מנחה שאותם מביא המקריב מממונו הפרטי, את המלח מכינים בבית המקדש לצורך הציבור כולו ולא משתמשים במלח פרטי (תלמוד מנחות כא ע"ב). התלמוד מביא שבבית המקדש היו שלושה מוקדים שבהם היה המלח מרוכז, ו"בעל הטורים" כותב שהתורה מרמזת על כך בכך שהמילה "מלח" מוזכרת בפסוק זה שלוש פעמים.

היום, שאין לנו קרבנות, קובעת ההלכה שכשעושים סעודה עם לחם, יש להטביל את הלחם במלח, ואכן המילה "במלח תמלח" היא גם "בלחם תמלח". חכמי הקבלה כותבים, שאת הלחם שמברכים עליו כדאי להטביל שלוש פעמים, בגלל שהמילה "מלח" מוזכרת שלוש פעמים. אולם יש לזה סיבה נוספת: למילים "לחם" ו"מלח" יש ערך מספרי זהה, שבעים ושמונה, והמיוחד בו הוא, שהוא כולל שלוש פעמים את ערכו המספרי של שם "י-ה-ו-ה" (עשרים ושש). הטבילה של ה"לחם" ב"מלח" שלוש פעמים, מעוררת את מידת הרחמים.