פרשת זכור: השאלה אינה מדוע אני מרים ידיים, אלא למי אני פונה עם הקושי שלי

השבוע נקרא את פרשת זכור. זיכרון הוא תהליך של אגירת מידע מהסביבה באמצעות החושים. בעזרת המידע שנאסף, הזיכרונות שלנו, אנו מעצבים את תפיסת עולמינו. על סמך הזיכרון אנו שופטים אם דבר מסוים הוא כדאי, מקבלים החלטות ופועלים במציאות. הזיכרונות שבנו יכולים לעורר בנו פחדים וספקות, האם כדי לבצע משימה או עדיף להימנע ממנה. זה בדיוק תפקידו של עמלק, לזרוע בנו ספקות וחששות. למשל, משהי רוצה ללכת לראיון עבודה. אבל היא חוששת, מה אם היא לא תסביר את עצמה טוב מספיק? מה אם לא ייערכו אותה במקום החדש? וכדומה. בטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), יש מקום חשוב בעבודה על הזיכרונות שלנו. בחינה האם הם מדויקים באמצעים שונים. אחת הדרכים, עליה נרחיב, נקראת חשיפה. ניתן לבצע חשיפה באמצעות הדמיון או בפועל במציאות. תפקיד החשיפה לאפשר להתמודד עם הדבר ממנו אנו חוששים, "למחות את זכר עמלק", להכניע את הספקות.

עניין של נקודת מבט

בפרשת זכור מסופר על המלחמה בעמלק: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ--וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק: וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים... וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ" (שמות י"ז, י"א-י"ב). נתמקד בשלוש נקודות שעולות מהפסוקים. ראשית, כל עוד משה רבנו הרים את ידיו - עמ"י נצחו בקרב. שנית, זה לא היה קל למשה להרים ידיים, הוא נזקק לתמיכה מסביבתו, כמו שכתוב בפשט: "אהרון וחור תמכו בידיו". שלישית, ידיו היו אמונה, כלומר הוא לא הפסיק להאמין ולבטוח בה' עד שראה את אור הישועה "עד-בא השמש".

אנו נוטים לחשוב ש"להרים ידים", פרשו להיכנע. אך מהמלחמה עם עמלק אנו רואים שזה בדיוק הפוך. דווקא הרמת הידיים הובילה לניצחון בקרב. כי השאלה אינה מדוע אני מתייאש/ת ומרים/ה ידיים, אלה למי אני פונה ומה אני עושה עם הקושי שלי. האם אני בוחר/ת למנף את הקושי? לפנות לסיוע? להתפלל לה'. האם אני מבין/ה, שאפילו משה רבינו הענק היה נזקק לסיוע ותמיכה מצד הסביבה. כלומר, זה בסדר לבקש עזרה ולפנות לטיפול. מכך שכתוב על משה "ויהי ידיו אמונה עד-בא השמש", אנו רואים שלוקח זמן עד שרואים את האור והטוב, שנדרשת לשם כך התמדה ואמונה. מתוך תובנות אלו, מעכשיו במקום להגיד "אני מרים/ה ידיים", אני לא מסוגל/ת להתמודד יותר עם.. (הילד, העבודה, ניהול הבית וכדומה). תגידו "בנושא הזה אני מרים/ה ידיים לה'". כלומר, אני יודע/ת שעשיתי את מרב ההשתדלות שלי בנושא וכעת אני מרים/ה את הידיים לה' - כלומר באופן סימבולי, אני מעביר/ה את העשייה מהידיים שלי לידיים של הקב"ה. הדרך לעשות זאת היא לזכור להתפלל.

לכבוד פרשת זכור, שלושה דברים שכדי לזכור

א. לזכור מי מנהיג את העולם. להבין שהכול נעשה לטובתנו. לדעת שאנחנו, בפרשנות שלנו החלקית שלנו למציאות, לא תמיד רואים זאת. ולכן בהמשך לתפילת משה, צריך להרים ידיים בתפילה לה' שייסע לנו לראות את הטוב שכבר קיים במציאות.

מהו האופן שבו אנו בוחרים לפרש את המציאות של חיינו? האם אנו נכנעים למציאות או מבינים שיש כאן מנהיג לעולם? האם אנחנו פונים אליו באמונה ובתפילה שיראה לנו את הישועה בקרוב ממש?

ב. פעם נשאל הרבי מלובביץ': "מה לומדים ממנהג התחפושת בפורים?".

הרבי ענה: "בפורים אתה רואה מולך אנשים בתחפושות שונות: זה מחופש לליצן, זה למפלצת, זה לחיה, זה לסתם-משהו-לא-ברור. אבל לא יעלה על דעתך לכעוס או לרגוז: הרי זו רק תחפושת! גם בחיים אנו פוגשים הרבה אנשים "מחופשים": זה מחופש לקמצן, זה לגס-רוח, זה לחצוף, זה לסתם אחד שלא איכפת לו משום דבר. אולם אין זו דמותם האמיתית של האנשים. זו רק "תחפושת". עמוק בתוך הלב, כל אלה הם יהודים חמים, מלאי טוהר ויופי. אין צורך לכעוס ולרגוז. צריך פשוט לגשת אליהם בעדינות, להסיר את ה'תחפושת' ולחשוף את הנשמה הטהורה שבפנימיותם". מסיים הרבי ואומר, "זו המשמעות האמיתית של אהבת-ישראל!".

עלינו לזכור שההתנהגות החיצונית היא רק תחפושת. שיש להתבונן על הפנימיות הטובה של הזולת. עלינו לזכור שהזולת הוא שליח של ה'. הקב"ה מנסה להגיד לי משהו דרכו. ולכן במקום לכעוס על הזולת עלי לברר מה ה' רוצה להגיד לי?

ג. כדאי לזכור 3 דברים מהפסוקים של ההלל:

1. "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה": לזכור להודות על דברים שקשים לי. לזכור שישועה צומחת דווקא מתוך קשיים ומשברים.

2. "מאת ה' הייתה זו, היא נפלאת בעינינו": מתפללת לזכור שכל מה שקורה זה מאת ה' ושאזכה גם לראות כמה זה נפלא.

3. "זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו": לזכור בכל בוקר שזה יום שה' ברא. לא לחשוש מהעתיד לא להיות מתוסכלת מהעבר, פשוט להיות בשמחה היום. במיוחד בחודש אדר, ה' רוצה שאהיה כל יום שמחה ובכך אני מקיימת את רצונו.

טיפול CBT: חשיפות

ידוע שעמלק הוא הכוח לעורר בנו ספקות, תהיות וחששות. במציאות כולנו נפגשים עם משימות שמעוררות בנו ספקות, חששות ואף חרדות. יש כאלה שלהיכנס למעלית או לנסוע באוטובוס יכולים לעורר בהם חרדה גדולה. אנשים נוטים להימנע מהדברים שמעוררים עבורם חרדה (יעדיפו לעלות במדרגות במקום במעלית או ללכת ברגל/ במונית במקום באוטובוס). המטרה בחשיפה היא דווקא להיפגש עם הגורם שממנו אנו נמנעים. כך ניווכח שאנחנו דווקא מסוגלים להתמודד עימו. חשוב להדגיש שהחשיפות יערכו עם הדרכה טיפולית צמודה, בצורה מבוקרת והדרגתית. בנוסף, במהלך הטיפולי ישנו שלב מקדים לביצוע החשיפות, בו נלמד על החרדה עצמה: נברר האם היא מסוכנת? מה היתרונות והחסרונות שלה? נקבל כלים מעשיים כיצד להתמודד עימה שהיא מופיעה. נכיר את המאפיינים שלה ועוד. לאחר מכן, נערוך רשימה של משימות שהיינו רוצים לבצע ומהם אנחנו חוששים. לכל משימה ניתן ציון שמעיד על עוצמת הפחד מביצוע המשימה (0-100). נסדר את רשימה המשימות בצורה של סולם לפי פחדים בעוצמת פחד עולה. מובן שלא נבחר משימות מסוכנות.

התרגלות

לאחר שהכנו את הסולם, נבחר להתנסות ולהיחשף לאחד מהמשימות שמעוררת בנו פחד בעוצמה שבין 30-50. לדוגמא, אם ערכו סולם משימות עבור אדם שפוחד להיכנס למעליות. ייתכן שהמשימה "להיכנס לרגע למעלית שקופה" תעורר בו עוצמת פחד ברמה של 40. בתרגול ניכנס למעלית שוב ושוב כל יום במשך שבוע. בדרך כלל מה שקורה נקרא "התרגלות" (או בתרגום מאנגלית "הביטואציה"). כלומר, האדם מתרגל למשימה שאליה נחשף שוב ושוב והדבר מפסיק לעורר בו חרדה או מעורר בו חרדה אך בעוצמה נמוכה יותר. לדוגמא, סביר להניח שאחרי שבוע  של חשיפות, הפחד "להיכנס לרגע למעלית שקופה" ירד מ-40 ל-20. בשבוע העוקב נקבע מטרה לתרגל משימה נוספת שנבחר מהסולם שערכנו. במקביל נוכל להמשיך לתרגל את המשימה שעשינו עד כה עד שעוצמת הפחד ממנה תרד ל-0. לאט לאט נצבור אומץ להתנסות ולהיחשף למשימות שמפחידות אותנו יותר.