רוסיה, פוטין, זלנסקי: הרבנית ימימה מזרחי על הקרבות המרים באוקראינה

פורים מתקדם בצעדי ענק. חומש ויקרא נפתח. ולפני הכל, השבוע הזה אנחנו אמורים לשנוא מישהו. לשבת שלפני פורים קוראים "שבת זכור" ואנחנו שונאים בה את עמלק.

בקריאת פסוקי פרשת זכור יש ציווי משולש:

1. "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" – זו האמירה בפה או השמיעה של הפרשה בבית הכנסת.

2. "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" – זו איזושהי פעולה גופנית. דורכים במקום ברגליים.

3. "לֹא תִּשְׁכָּח" – זו שנאת הלב, יאמרו חכמים.

אבל אנחנו דור, כך חז"ל אומרים, דור ששכח לשנוא. הנה, הביטוי הסלנגי הזה, "הכל טוב"... אפילו במלחמה בין אוקראינה לבין רוסיה אנחנו פוסחים על שני הסעיפים: מי לגמרי הטוב? מי לגמרי הרע? ואין לנו מושג.

וה"שפת אמת" אומר: בלי שנאת הרוע, לעולם לא תאהבו באמת את הטוב.

הוא מביא שתי דוגמאות הפוכות שבשתיהן נמצא הציווי "זָכוֹר": עמלק (זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק) ומנגד, שבת קודש; זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.^[1] איך יכול להיות? שני דברים כל כך מנוגדים, שיא הטומאה ושיא הטהרה, ושניהם – זָכוֹר? המלחמה בעמלק והשלום של השבת שלום?

וה"שפת אמת" אומר: אתם אף פעם לא תאהבו את היום שכולו אהבה, את השבת, מבלי שתשנאו באמת ומכל הלב את הרוע. לשנוא – כמו שילדים יודעים לשנוא את המן. כיום היו אומרים שזה לא הומניסטי ולא אנושי לתלות את עשרת הילדים שלו. נהיינו באמת דור, של "הכל טוב".

אז את מי אני באמת אמורה לשנוא? את מי בכלל שונאים? כדי לענות על השאלה אנחנו צריכים להבין מיהו עמלק. בני ישראל במדבר עטופים בענני כבוד. ענן גדול עוטף ושומר עליהם. ויש פליטים. פליטי הענן. מאיזושהי סיבה הם נשארים מאחור, לא מוצאים מקלט בטוח בתוך הענן. ומגיע עמלק, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים.

אנחנו רואים אותם בכל התמונות עכשיו. פליטים במבט עייף, במבט יגע, במבט שכבר לא פוחד מכלום, רק רוצה להניח את הראש באיזשהו חדר עם חימום. ומישהו רודף את הנחשלים, את פליטי הענן. זה רוע נוראי. אלה האויבים הנוראים ביותר שיש.

וכשאני מדברת על פליטי הענן, אלה גם מי שנפלטים ממוסדות בימים האלה ממש, במכתבים שמתחילים במילה "לצערנו" ומסתיימים במילים "עקב אי התאמה". ופרשת זכור אומרת לנו: אתם חייבים את העמידה הזו מול עמלק. לדעת שכשלא מקבלים אתכם למוסד מסוים, זה לא אומר חס ושלום שאתם רעים או שאתם דחויים. אתם חייבים את העמידה הזאת על נפשכם ועל עצמכם, חייבים להפעיל את האהבה הגדולה על עצמכם ולפליטים ולנפלטים בכלל. שלא תעזו לזנב בעצמכם ובילדים שלכם ("אז אולי הילדה הזאת באמת לא שווה, לא טובה דיה? אולי המשפחה שלנו לא טובה דיה?"). אל תיטפלו לחולשות ולחלשים, למי שקיבל מכתב דחייה. נכון, לא התקבלתם. ואתם אהובים ורצויים בו בעת.

משה רבנו הוא באמת אומן התפילה על החלשים. הוא עומד ומתפלל, מרים את ידיו לשמים ומבקש במלחמת עמלק. מה הוא מבקש? לא כוח צבאי. וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה?^[2] מה, הידיים שהוא מרים לשמיים מנצחות את המלחמה בעמלק? לא. כשהידיים שלו מורמות למעלה, עם ישראל מרים את ראשו גם הוא. מפסיק להרגיש פליט לא שווה שלאיש בעולם לא אכפת ממנו.

גם אם בעולם הזה לאף אחד לא אכפת ממך, תרים את הראש לשמיים, מזכיר לנו משה רבנו ב-ז' באדר, ביום פטירתו, מפני שמי שבאמת מנצח את המלחמות בעולם הוא רק הקב"ה. מסתכלים כלפי שמיא ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמיים.^[3]

בעצם בליל ז' באדר, הלילה הזה ממש, משה רבנו כביכול כביכול כמו שוטר תנועה מכוון אותנו ואת התנועה לשמיים. כי בזמני מלחמה יש לנו נטייה לראות את הרובד האנושי: "זה אשמתם". "אם נעשה ככה". "למה שלחנו נשק?" "רוסיה, פוטין, זלנסקי" – זה בכלל לא זה, קורא לנו משה רבנו בקריאת כיוון כל כך מחזקת.

תסתכלו כלפי מעלה, לאביכם שבשמיים.

בקשו על כל הנחשלים, אלה שנשארים מאחור.

וזכרו – הקב"ה הוא מכריע את גורל כל המלחמות כולן, הכלליות והפרטיות. והוא באמת יותר גדול מכל זה.

זו נקודה שתמיד שוכחים.

ולכן אומרים לנו: זָכוֹר.

תודה שאתן עוטפות את העולם בענן היפהפה שלכן.

מקורות ומראי מקום

[1] שמות כ', ז.

[2] משנה, מסכת ראש השנה ג', ח.

[3] משנה, שם: "כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין."