"הרופאים הודיעו לי: ’הבן שלך בלע מגנטים, הוא בסכנת חיים’"

את ערב פורים בשנה שעברה לא תשכח רחל דז'יאן לעולם. אלו היו רגעים שהפכו מששון ושמחה לבהלה ובעתה. לא, היא לרגע לא שיערה שבחג הפורים היא תמצא את עצמה בבית החולים עם שני ילדים מאושפזים, כשאחד מהם מצוי בסכנת חיים. וכי למה שתעלה זאת בכלל בדעתה?

יש עוד הרבה דברים שהיא לא שיערה בסיפור הקשה שעבר עליהם. אבל בואו נשוב לתחילתו. "הכל התחיל ביום חמישי בלילה, בדיוק שבוע לפני פורים", נזכרת רחל ברעד, "דביר, הבן הקטן שלנו, בן השנה וחצי, הקיא בלי הפסקה. הוא לא הצליח לישון אפילו רגע, רק התפתל כל הלילה, ובכה. אנחנו מתגוררים בעיר סרסל, בפרבריה של פריז, ויש לנו כאן מוקד בו מתקבל מענה רפואי במשך 24 שעות ביממה. כשיצרתי קשר עם המוקד שאל אותי הרופא אם הילד מחזיק את הראש. השבתי לו בחיוב. אחר כך הוא שאל אם אני רואה שחור בעיניים שלו, ועניתי שלא. לבסוף הוא אמר שלא נראה שיש סיבה לדאגה, לכן כדאי שאביא לו שתייה מרובה, כדי שלא יתייבש, ושמחר נפנה לרופא שיראה אותו מקרוב".

באמבולנס, בעיצומה של השבת

למחרת הגיע יום שישי, ורחל מציינת שדביר היה נראה טוב יותר. "הייתי טרודה בהכנות לשבת. הייתי בטוחה שהוא כנראה מתחיל להתאושש, לכן ויתרתי על ביקור אצל הרופא".

רק לאחר הדלקת הנרות היא הבינה שכנראה הייתה זו טעות, שכן דביר התחיל להקיא שוב ושוב, באופן מדאיג ביותר. רחל הבינה שמשהו אינו תקין כלל, ולאחר הסעודה החליטו היא ובעלה להזעיק אמבולנס.

"זו לא הייתה החלטה פשוטה – להזמין אמבולנס בעיצומה של השבת, אבל ידעתי שזו הדרך היחידה, וטוב שעשינו זאת, כי כשהאמבולנס הגיע חווינו רגע מפחיד מאוד. עד אז דביר היה בחדר חשוך ולא ראינו אותו מקרוב. אבל כשהוציאו אותו אל האור, הרגשנו שאנחנו לא מזהים אותו. העור שלו היה מבריק ומתוח, ובעיניים היה לו מבט שחור – בדיוק מה שהרופאים ביקשו מאתנו לבדוק יומיים קודם לכן. זה היה ממש מפחיד".

רחל מציינת שיש להם חמישה ילדים גדולים יותר, ביניהם הילד ניסים שגדול מדביר בשנה ושלושה חודשים. בעלה נשאר עם כולם בבית, ואילו היא הצטרפה לנסיעה לבית החולים. "רק כשהגענו לבית החולים הבנתי עד כמה שהעניין רציני", היא מספרת, "כי האחות שקיבלה את דביר הייתה מבוהלת מאוד, היא מיד הזעיקה את הרופאים, והם הכניסו אותו לחדר מבלי שהם מאפשרים לי להיות אתו. "מאחורי הדלת הסגורה שמעתי אותם קוראים בשמו ומנסים לעורר אותו ולעשות לו החייאה. הרגשתי שאני כמעט מתעלפת. בכיתי את נשמתי, וקראתי תהילים. הייתי כל כך לבד, דאגתי כל כך".  

רק אחרי שעה ארוכה ניגשו אליה הרופאים והסבירו שהם ראו בהדמיה שיש לדביר משהו בבטן, אבל הם לא מזהים בדיוק את החפץ, וגם אין להם מכשור שיוכל לטפל בילד כה קטן. לכן הם מעבירים אותו לבית חולים במרכז פריז, שם יש יחידת טיפול נמרץ שתקבל אותו. בשלב זה הוא כבר היה מונשם מורדם, והסתבר שהרופאים ניסו להכניס לו נוזלים דרך הוורידים, אך בגלל ההקאות הרבות ואיבוד הנוזלים, הצטמקו הוורידים, לכן הוכנס העירוי דרך העצם. לבסוף העלו אותו על אמבולנס, ורחל התלוותה אליו כשהוא הועבר לבית החולים המיוחד לילדים בפריז.

"הבן שלך בסכנת חיים"

רחל מתארת שהיא הרגישה כמו בתוך חלום בלהות, כשהם הגיעו לבית החולים, והרופאים שקיבלו את פניהם נראו לחוצים מאוד כשהבהילו את דביר ישירות אל מחלקת טיפול נמרץ. גם שם היא נאלצה להמתין במשך שלוש שעות בחוץ, בחוסר אונים, לבדה.

בשלב מסוים יצא אליה רופא חמור סבר והודיע לה שמסתבר שהילד בלע מגנטים, והוא שאל: "יש לכם מגנטים בבית?" "רק באותו רגע הבנתי במה מדובר. כי יש לנו באמת משחק של מגנטים קטנטנים שנראים כמו סוכריות צבעוניות. פתאום הבנתי שהוא כנראה בלע אותם, ובמידה מסוימת רווח לי. הרי אם הוא בלע, יהיה אפשר בוודאי להוציא. אפילו אם זה יהיה בניתוח. אמנם לא נעים, אבל לפחות יודעים מה הסיפור". 

דביר מחובר למכשירים

אלא שאז עלתה במוחה גם מחשבה נוספת ומבעיתה. "פתאום חשבתי על ניסים, הילד הגדול יותר, שכל כך מקורב לדביר, והם עושים את כל השטויות שלהם ביחד. חשבתי על כך שייתכן מאוד שגם הוא היה שותף לדבר הזה, וכשהעליתי את ההשערה בקול, אמר לי הרופא: 'אם כן – תצטרכי להביא אותו לכאן במהירות'. כמובן שלא יכולתי לעשות זאת, כי לא הייתה לי שום דרך ליצור קשר עם בעלי. אבל הבטחתי לעצמי שמיד במוצאי שבת נביא לבית החולים גם את ניסים".

חלפה מאז שעה נוספת, ואז נפתחה דלת המחלקה, ויצאה אליה רופאה שהשמיעה באוזניה את המשפטים הקשים ביותר שהיא שמעה בימי חייה. "הבן שלך הגיע במצב מאוד- מאוד קשה", היא אמרה, "אם הייתם מתעכבים עוד כמה רגעים – ייתכן שהוא כבר לא היה אתנו".

רחל עוצרת לרגע את השיחה וקולה הופך לחנוק. ניכר שקשה לה להיזכר באותם רגעים. "אחר כך הרופאה הסבירה לי שהם רוצים לנתח אותו, אך לא ברור איך הוא יגיב לניתוח, לכן כדאי שאפרד ממנו, כי לא בטוח שלאחר מכן הוא עוד יהיה אתנו.

"אלו היו הרגעים הנוראים ביותר בחיים שלי", היא נזכרת, "הרגשתי שהשמיים נופלים. דביר כבר לא היה בהכרה, וכשליוויתי אותו לניתוח התפללתי לאלוקים והתחננתי אליו שהימים אלו של חודש אדר יעזרו לנו לשנות את הגורל, ושהוא ישנה את הכל לטובה. ביקשתי לעשות דיל עם הקב"ה, וגם אמרתי לו: 'קח את כל הזכויות שיש לי, ותשתמש בהן כדי לרפא את דביר. גם קיבלתי על עצמי עוד כמה וכמה קבלות נוספות. המשכתי והתפללתי גם כשישבתי מחוץ לחדר הניתוח. הרגשתי שדביר מונח ממש על כף המאזניים, והכל יכול לקרות. בשלב מסוים כבר לא נותרו לי דמעות. הייתי כל כך לבד...

"ואז, אחרי שעות ארוכות הוצא דביר מחדר הניתוח, כשהוא עדיין מורדם ומונשם. הרופאים הסבירו לי שהניתוח עבר בהצלחה, הם הוציאו לו את המגנטים, אך מכיוון שכוח המשיכה של המגנטים היה כל כך חזק, המעיים שלו התעוותו ונוצרו בהם ממש חורים, לכן היו צריכים לחתוך לו אותם ולחבר מחדש, מה שידרוש כנראה התאוששות ממושכת.

"לסיום הביאו לי הרופאים את המגנטים הקטנטנים שהוצאו מהבטן של דביר, ואני שומרת אותם בתוך קפסולה, על מדף למזכרת. אני מאמינה שכך אזכור תמיד את הנס שהיה לנו".

פורים שאינו פורים

עם צאת השבת יכלה רחל סוף-סוף ליידע את בעלה במה שארע. "הוא היה ממש בהלם", היא נזכרת, "ועוד יותר הוא הופתע כשביקשתי ממנו להביא לבית החולים גם את ניסים, בן הכמעט שלוש. שניהם הגיעו מהר מאוד לבית החולים, ואז התברר שניסים אכן היה שותף לתעלול, וגם אצלו נמצאו מגנטים כאלו בקיבה.

"ניסים בלע דווקא יותר מגנטים מדביר", מספרת רחל, "אך בחסדי שמיים המעיים שלו לא ניזוקו, כך שהיה צורך רק בניתוח פשוט כדי להוציא את המגנטים בזה אחר זה. לאחר מכן הוא אושפז במשך ארבעה ימים. אך אצל דביר היה הכל מסובך יותר. הסתבר כי בעקבות בליעת הגוף הזר נוצר לו זיהום בכל המערכות בדם ובגוף, וזה הוביל גם לאי ספיקת לב וריאות.

המגנטים שבלע דביר דז'יאן

"שבוע לאחר שדביר אושפז לראשונה, חל חג הפורים, ובדיוק באותו יום הוא הוכנס לניתוח נוסף. בתחילה נאמר לנו שהניתוח יהיה מהיר, אך לבסוף הסתבר שהזיהום היה נרחב יותר מכפי שחשבו והניתוח נמשך חמש שעות". 

את חג הפורים הזה לא מסוגלת רחל לשכוח. "חברות טובות שלי היו עם הילדים בבית ודאגו להם לתחפושות ולמשלוחי מנות. בהמשך הן לקחו אותם לסעודה אצל אחותי. בעלי ואני לא הרגשנו את חג הפורים בכלל. בעלי היה עם ניסים המאושפז במחלקת ילדים, ואילו אני בטיפול נמרץ עם דביר. מידי פעם התחלפנו בינינו. רגע לפני שדביר נכנס לניתוח בעלי הקריא לי את המגילה, אבל לצערי לא הייתי ממש במצב שאפשר לי להתרכז".

בניתוח השני הוסר עוד חלק מהמעיים של דביר. "אך היו ניסים גדולים", מתרגשת רחל, "כי החלק שהוסר הוא רק מהמעי הדק, ואילו המעי הגס ברוך ה' לא נפגע. גם איברי הגוף החיוניים האחרים לא נפגעו, וסוף-סוף יכולנו לראות חיוך קל על הפנים של הרופאים והאחיות. דביר נשאר בטיפול נמרץ, אך מידי יום הופחת המינון של התרופות, והתחלנו לחוש את האופטימיות והתקווה".

עשרה ימים לאחר מכן כבר הודיעו להם הרופאים שאין עוד בטיפול נמרץ מקום לדביר, שכן ברוך ה' הוא יצא מכלל סכנה. "רק לאחר מכן קראתי בעיון את התיק הרפואי שלו, והבנתי איזה נס גדול התרחש", היא מתרגשת, "כי במקרים כמו שלו, רוב הילדים אינם מצליחים להחלים, שכן הבעיה לא הייתה רק בבליעה של המגנטים, אלא בעיקר בכוח המשיכה המסוכן שלהם. זהו נס של ממש".

אלא שעם השחרור ממחלקת טיפול נמרץ עדיין לא הגיע סופו של הסיפור. "דביר איבד לצערי חלק גדול מהיכולות שלו בזמן שהוא היה מאושפז, ונדרשנו לקחת אותו לשיקום כדי שהוא ילמד לעשות הכל מהתחלה. כך נשארנו בבית החולים עוד כארבעה חודשים, ובנוסף לפורים חגגנו שם גם את פסח וחג השבועות".

* * *

כיום, שנה לאחר אותו מקרה, דביר ברוך ה' בריא ושלם, חייכן ומתוק, עם שפע של תלתלים. בעוד כמה חודשים הוא יחגוג חלאק'ה ויציין יום הולדת של גיל שלוש. "אבל האמת היא שאנחנו אמורים לחגוג לו שני ימי הולדת", מציינת רחל, "כי גם חג הפורים הוא יום הולדת שלו, הרי אז הוא נולד מחדש. לגמרי קיבלנו אותו במתנה".

ותרשי לי לשער שמשחק המגנטים נזרק ישירות לאשפה...

"בוודאי. זרקתי את המשחק ברגע שחזרתי הביתה. אבל לצערי בגלל שמדובר במגנטים, המשכנו למצוא אותם עוד זמן רב אחר כך, כשהם צמודים לכל מיני מקומות לא הגיוניים בבית – רגלי כיסאות, ידיות של מגרות, מקרר, כמעט בכל מקום... זו גם הסיבה שהחלטתי לשתף בסיפור שלי, כי אני רוצה להזהיר הורים. ישנם משחקים שנראים לנו כל כך קטנטנים ותמימים, ואנחנו לרגע לא חושבים עד כמה שהנזק שלהם עלול להיות גדול, ולהגיע ממש לסכנת חיים".