"לאיש הזה לא תתרום מח עצם בשום פנים ואופן!"

זה היה עוד יום סתמי. את עינו של מתתיהו צדה מודעה על חולה הזקוק להשתלת מח עצם, ומשהו בסיפור גרם לו להתגייס להצלתו.

הוא פנה לבית החולים וביצע בדיקות התאמה, וכעבור מספר ימים התקשרו מבית החולים ליידעו שהוא נמצא מתאים. מתתיהו שש על הבשורה, וביקש לפגוש את האדם שזקוק לתרומתו.

השניים נפגשו. מתתיהו - חרדי שומר מצוות, והנתרם - חילוני מרוחק ומנותק. בין השניים התפתחה שיחה על מהות החיים, על המחלה וגם על הדת. השיחה חיברה ביניהם מבלי להתחשב בפער האמונות.

מתתיהו שב לביתו נרגש וסיפר לאביו על המודעה שראה, ועל יוזמתו הכבירה לסייע בהצלה אותו יהודי חולה. האב שמח על יוזמת בנו, וכמשיח לפי תומו התעניין לשמו של החולה.

מתתיהו נקב בשם החולה, והאב החוויר. הוא הוסיף לשאול לשם אביו, ומשנענה הוא קרס על הספה שמאחוריו על סף עילפון.

"שיהיה לך ברור", אמר לבנו, "האדם הזה ימות ואתה לא תתרום לו מח עצם, שמעת?".

כל ניסיונותיו של מתתיהו לשדל את אביו שמדובר בהצלת נפש, עלו בתוהו. אביו הקשיח את סירובו, ולא נותר למתתיהו ברירה אלא לשתף את רב העיר כדי לדעת מה עליו לעשות וכיצד לנהוג.

* * *

למחרת הגיע הרב לביתם. אחר ששיבח את טוב לב הבן, ניסה הרב להבין מפני מה מסרב האב ליוזמה עילאית שכזו.

סערת האב ניכרה היטב, ונראה היה שהוא מתלבט אם לשתף במחשבותיו. כעבור דקות אחדות נעתר והחל לספר את סגור לבו: "אני ניצול שואה. בגטו עבדנו כמה גברים בחדר קטן, ובני הקטן היה איתנו בצריף. כדי שהגרמנים לא ידעו מקיומו, הייתי מחביא אותו בתקרת העץ של החדר, ובלילה הייתי מוציאו, והוא היה הולך "לגנוב" אוכל מהגרמנים ומביא לנו.

"במחננו היה יהודי מומחה לבניית פצצות שעבד לטובת הגרמנים, והללו העמידו לו שני שומרי ראש. הוא היה גאה בתפקידו.

"יום אחד נכנס האדם הזה לצריפנו, והחל לדפוק עם מקל על תקרת הצריף. כשהגיע למקום מחבואו של בני, התקרה התפרקה ובני נפל ארצה. הרשע הזה תפס אותו, עיקם את ידו והובילו החוצה. לאחר מכן נשמעו שתי יריות, ומאז לא ראיתי יותר את בני עד היום הזה...

"אותו רשע הוא אבי החולה", גילה האב בכאב, "אתה מבין, הרב? המנוול הזה רצח את ילדי, וכעת בני יעניק חיים לבנו? לא יקום ולא יהיה!!!".

הרב ההמום ניסה לדבר על לב האב, שאחרי הכל מדובר בהצלת חיי יהודי, וכך זימנה יד ההשגחה, וגם אין הבן אשם ברשעות אביו, ורק אחר דין ודברים ניאות האב להיפגש עם אבי החולה.

* * *

אביו של מתתיהו כמעט התמוטט כשהביט בפניו של רוצח בנו. אולם בשונה ממנו, אבי החולה דווקא נראה שמח ומאושר.

"דע לך, ששנים אני מייחל לפגוש אותך", סיפר אבי החולה. "לבטח הנך שומר לי טינה על אותו יום שחשפתי את מסתור בנך. אז תדע לך, שלגרמנים נודע שאתם מסתירים ילד בצריף, ולכן הם בקשו להרוג את כל דיירי הצריף. אני הצעתי להם להרוג רק את הילד במטרה להצילכם, ולמרבה הפלא הם הסכימו. לפיכך באתי לצריפכם כדי לאתר את בנך, אולם כשהוצאתי אותו החוצה, לא הייתי מסוגל להרגו. במקום זאת יריתי בשני שומרי, ואלו היריות ששמעת... מיד לאחר מכן מיהרתי להבריח את הילד למנזר שהיה בקרבת מקום.

"הנאצים כעסו עלי מאוד", המשיך האיש לספר, "אולם מאחר והם היו זקוקים לשירותיי, הם לא הרגוני, אך במקום זאת הם הזיקו לי בצורה שלא אוכל יותר ללדת ילדים.

"בתום המלחמה", סיים האיש את סיפורו, "ידעתי שלא יהיו לי ילדים, ולכן פניתי לאותו מנזר כדי לקחת את ילדך שהשארתי שם, ומיני אז ועד היום גידלתיו כבן. כעת הוא זקוק להשתלת מח עצם, ומחמת שהוא ילדך, בנך נמצא מתאים להשתלה, כי שניהם אחים!".

באותו מעמד לא נותרה עין יבשה, ולא רק מפני נפלאות ההשגחה, אלא בעיקר מן המסקנה, עד כמה סליחה ושפיטה לזכות יכולים ממש להציל חיים.