מונגש או לא? דברים שרואים מכאן לא רואים משם

בצעירותי הייתי ספורטאית בכל רמ"ח איבריי. העיסוק העיקרי שלי היה כדורסל. שיחקתי בליגה הלאומית ובנבחרת ישראל לנערות. השתתפתי בתחרויות אתלטיקה בריצות למרחקים קצרים. בתור תחביב שיחקתי טניס, שחיתי ורכבתי על אופניים. גם כשפרשתי בגיל שמונה עשרה מספורט מקצועי, וגם כשחזרתי בתשובה, המשכתי להקפיד על פעילות גופנית. בגיל 34 נרשמתי ללימודי הידרותרפיה והדרכת שחייה. זו הייתה החלטה חשובה שאפשרה לי לעסוק בתחום שאני אוהבת.

"גברת, מה עובר עלייך, השתגעת? עלי למדרכה!", צועקת עלי נהגת לחוצה בתנועת יד ישראלית אופיינית שמורה על עצבנות וחוסר סבלנות. המטפלת שלי מנסה לענות לה בשפת הסימנים שהמדרכה עקומה, לי כבר אין חשק לנסות להסביר. זר לא יבין זאת. כאדם בריא צעדתי באלו השבילים אלפי פעמים. מקפצת על הגבעות ומדלגת בין המכשולים. מכשולים? מי שם לב?

עכשיו, כבר שנתיים על כיסא גלגלים, מבינה דברים שלא רואים "משם". שורשי העצים שיוצרים עקמומיות, עמוד של תמרור שחוצה את המדרכה לשני מעברים צרים, אבנים משתלבות שמקפיצות את הכיסא ומטלטלות את הגוף, ערמות של אשפת רחוב שטרם נאספו או סתם פח אשפה שלא הוחזר למקומו, בורות ומהמורות, מוקשים שהשאירו מהלכים על ארבע, ולעיתים פשוט מכונית שחונה על המדרכה. כל מכשול כזה גורם לי לחזור על עקביי (גלגליי...) עשרות מטרים, בחיפוש אחר שיפוע מתאים בו אוכל לרדת לכביש, וגם הרמפות הללו בנויות על פי רוב בהנדסת אנוש לקויה שגובלת בסכנת נפילה. ובכביש?  שם מחכים לי הנהגים, שבצדק חוששים לחיי ולחיי רישיונם ומעירים הערות מגוונות.

אוקיי, סוף סוף הגעתי אל היעד. מה קורה שם? עדיף לברר מראש. מומלץ לא להאמין למשפט הלקוני "המקום מונגש", ולשלוח מרגלים מראש. מסתבר שמונגש זה מושג יחסי. זו עלולה להיות מדרגה אחת ויחידה, מעלית במידה שלא תואמת לכיסא או משקוף צר מדי. קרה שהגעתי למסעדה ולא נמצא מקום שאינו במעבר הצר בין השולחנות, ונאלצתי לזוז בכל פעם שמלצר רצה לעבור.

במשך מספר שנים עבדתי בבריכה טיפולית מחוממת, שממוקמת בקומת מרתף. כשש עשרה מדרגות מפרידות בין הרחוב לשטח הבריכה. כשהייתי בריאה דילגתי אותן בזוגות, מי חשב לספור? בהמשך, כשרגליי נחלשו, נזקקתי לשני מלווים שיסייעו לי לרדת ושוב שניים כדי לעלות בסיום העבודה.

ישנה מודעות וישנו רצון טוב – אך עדיין יש מקום לשיפור...

בדמיוני אני חוזרת לפעמים אל העבר, אל הימים בהם הלכתי בנמרצות על רגליי, קפצתי ורקדתי ואהבתי להיות בתנועה. יותר מאשר הגוף – נהנתה הנפש. הייתי רוצה להיות שם חזרה ולו לרגע, רק כדי לזכות לראות "משם" את הקושי של מי שמסיבות שונות מתקשה לנוע בחופשיות.