קווים לדמותו של מרן שר התורה הרב חיים קנייבסקי זצ"ל

1. לפתח ביתו של מרן שר התורה הרב חיים קנייבסקי זצ"ל הגיעו עשרות מכתבים מדי יום, ולפעמים אף שמונים מכתבים ליום, ובהם בקשה לברכה או לעצת הרב. מרן היה מקדיש זמן מדי יום, ומשיב לכל המכתבים, אף כשהדבר גזל ממנו זמן רב, ובא על חשבון תלמודו בו שקד יומם ולילה, ועל חשבון כתיבת ספריו. כשתלמידו ומקורבו הגדול הרב אורי טיגר שאלו אם לא עדיף להתקדם בספריו, השיב מרן "רחמנות על המכתבים. אנשים רוצים תשובות".

2. רבים היו מתדפקים על דלתו לבקשת ברכה, והיו נושעים אף בישועות שהן למעלה מכל הגיון, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". אחד המקרים, אחד מיני רבים, היה של הרב איציק חורי שציפה לילדים 21 שנה, ובפגישתו את מרן ביקש לברכתו. מרן השיב לו שיבנה מקווה טהרה במקום בו אין מקווה, ובזכות כך יזכה לילדים. ואכן ביום חניכת המקווה זכו הזוג להיפקד, והביאו בשעה טובה ילדה בריאה לעולם לאחר 21 שנות ציפייה.

3. כאשר מרן נדבק בנגיף הקורונה, אף חולשתו שפקדה אותו, המשיך מרן להקפיד על סדר יומו ולימודו. באותם ימים בהם לא חש בטוב, כאשר נכדו שאל "סבא רוצה משהו?", השיב מרן "אני רוצה גמרא! רוצה גמרא! רוצה גמרא!".

4. לפני מספר שנים מרן אושפז במרכז הרפואי 'מעיני הישועה', וברגע הומר חדרו במחלקת טיפול נמרץ לבית מדרש שכלל ספריות של תלמוד בבלי, ירושלמי ועוד. כאשר מנהל מחלקת טיפול נמרץ הגיע לחדרו, וגילה את הדבר שאל בתדהמה "זה לא מחלקת טיפול נמרץ פה?!", והשיבו לו "אם רבינו כאן, זה חלק ממנו, לא שייך כלל להפריד את הספרים ממנו. לכל מקום שהולך – בית מדרשו עמו!".

5. פעם אמר מרן לנכדו כי הוא תמיד נוהג לומר לפני קריאת שמע את התיבות 'א-ל מלך נאמן' (כדין האומר קריאת שמע ביחיד), שמא אולי כשהחזן יסיים 'ה' אלוקים אמת', הוא עדיין יהיה באמצע קריאת שמע. אמר לו נכדו בתגובה "תמיד מחכים לסבא בסוף קריאת שמע", ומרן השיב לדבריו "אני לא יודע שמחכים לי...".

6. פעם אמר מרן "ביקשתי מאחת הבנות שלי שתכתוב ספר על הרבנית שלי, וכתבה ספר מאד יפה עם מעשים יפים וסיפורים שמעוררים ליראת שמים (הוא הספר 'בית אמי'). אבל יש לו חיסרון אחד, שכותבים שם עלי מדי הרבה, ויותר נכון היה להשמיט את כל מה שכתבו עלי, ולהשאיר רק מה שכתבו על הרבנית שלי" (מתוך הספר 'הספרים של רבינו הגר"ח קנייבסקי').

7. כאשר אחת מבנותיו של מרן ילדה בשעה טובה ומוצלחת. מבית החולים הגיעה כמובן הישר לבית ההורים, לרבנית ע׳׳ה שכבר חכתה לה עם עוגה טרייה וכוס תה חם. הסלון – חדר הספרים, היה המקום היחיד בו ניתן היה למקם יולדת המשוועת למעט מנוחה.

אבל רבנו שם לב שקול לימודו מפריע למנוחת בתו, ועל כן קם ויצא החוצה.

שעת חצות כבר חלפה מזמן. בחוץ ירד גשם זלעפות. והנה, רבנו לוקח את הספר בידו האחת, ואת הכיסא בידו השנייה ו… יוצא למזג האוויר הסוער שבחוץ.

׳׳אולי׳׳, התחננה הרבנית שיצאה אחריו אל הגשם השוטף, ׳׳תלמד היום רק ששה דפים?".

רבנו הגביה את קולו כדי לגבור על רעש הגשם: ׳׳אם אלמד היום רק ששה דפים׳׳, אמר, ׳׳את יודעת מה יהיה מחר?! מחר אלמד רק חמשה דפים׳׳.

המים שנגרו מכל עבר רק היוו חיזוק ל׳׳אותי יום יום ידרשון׳׳, יום יום ללא ויתורים.

(מתוך הספר "המלאך - על מרן שר התורה הגאון רבי חיים קניבסקי").

8. כשמרן לקה בעבר באירוע מוחי, והיה משותק בחצי מגופו, תחזיותיהם הפסימיות של הרופאים היו שגם במידה ויצליח מרן ללכת על רגליו ולהניע את ידיו, אין סיכוי כי הוא יוכל לכתוב כי נגרם נזק כבד לאצבעותיו. מרן לא שמע בקול הרופאים בעניין זה, והשתקם באופן יוצא דופן עד ששב לכתוב כבימים עברו.

מקורבו, הרב אורי טיגר, סיפר בעבר בראיון לאתר "דרשו" על המחזה המופלא שראה כשהגיע לבקרו בבית החולים "באותו ביקור קצרצר ראיתי דבר מופלא. מרן היה שקוע בלימוד רמב"ם הלכות טומאת צרעת... היה זה חלק מה'חובות' המפורסמים שלו, חלק מסדר הלימוד שלו שבמסגרתו הוא לומד את התורה כולה מדי שנה בשנה. זה היה כשהוא שכב על מיטת חוליו, אחרי אירוע מוחי קשה, עם חצי גוף משותק, וכשהוא 'נח' כביכול במצוות הרופאים... מה נאמר ומה נדבר".

(צילום: יעקב נחומי / פלאש 90)

9. חתנו של מרן, הרב דוד אפשטיין, מראשי ישיבת "תורה בתפארתה", סיפר למגזין 'במה' סיפור על מרן שמראה על הזהירות העצומה הנדרשת במידות בין אדם לחבירו.

לפני כשלושים שנה עלה הרב דוד אפשטיין עם אשתו, בתו של מרן, לאחר בדיקת חמץ לבית הרב, לראות מה נשמע ואם צריכים עזרה. מרן אמר להם: "היה פה יהודי באמצע שבדקתי את החמץ, בא להגיד משהו ובגלל שהייתי באמצע הבדיקה לא יכולתי להתייחס ולהשיב לו כהוגן. אני חושב שאולי הוא נפגע מכך ואני רוצה ללכת אליו הביתה ולפייס אותו, לבקש ממנו סליחה. תבררו לי בבקשה איפה הוא גר".

מיד ביררו היכן הוא מתגורר, מצאו את הרחוב אבל לא ידעו איזה מספר בניין. מרן אמר, "אלך עכשיו ואחפש בכל בניין עד שאמצא אותו".

"הלכנו יחד", מספר הרב דוד אפשטיין, "רבינו עלה בניין ראשון של הרחוב, כל קומה עד הקומה האחרונה ולא מצא את המשפחה, וכך המשיך מספר בנינים כשרבינו עולה בכל בניין את כל הקומות עד שסוף סוף מצאנו את בית המשפחה. אותו יהודי כבר היה עם בגדי שינה וכל כך התרגש למראה רבינו, הוא גם לא הבין מה פתאום רבינו טרח להגיע אליו, אך רבינו ישב ודיבר אתו, התפייס עמו עד שראה שהכל בסדר וחזר הביתה.

"את כל זה עשה רבינו בליל בדיקת חמץ, וזאת כאשר רבינו מסיים בדיקת חמץ עם כל ההידורים וההקפדות ההלכתיות לא לפני השעה אחת עשרה בלילה. ללמד אותנו בין אדם לחבירו מהו".

10. בליל פורים שנת תשע"ט (לפני שלוש שנים), בעת קבלת קהל בחדרו של מרן הרב חיים קניבסקי, הגיע אדם אחד והביא אתו שקית של קונדיטוריה עם שני בורקסים או עוגיות, משהו שהמראה שלו היה מאוד עלוב ולא מכובד בלשון עדינה... הוא הניח את השקית לפני רבינו ואמר שזה 'ביכורים' עבורו, וביקש ברכה.

מרן בירכו, ולאחר מכן אחד הנוכחים החזיר לאותו אדם את השקית...

רבינו שם לב לכך שהחזירו לו את השקית. בתחילה לא הגיב על כך, אבל כשהחדר התרוקן מאנשים אמר רבינו בנחרצות: "למה החזרת לו? אדם מביא מתנה – לא מחזירים לו את זה! תקרא לו מיד".

רצו מיד לחפשו, אך לא מצאו אותו. אולם רבינו אמר שהוא אינו ממשיך לעשות כלום ולקבל קהל עד שיימצאו אותו ויחזירו אותו.

לבסוף מצאו אותו בפינת רחוב למטה, קראו לו בחזרה, רבינו קיבלו במאור פנים וקיבל ממנו שוב את השקית ובירכו בלבביות מיוחדת.

(פורסם במגזין 'במה')