זיכרונות מבית הוריי: כיסאות שבורים, אי הכרת המושג 'נופש' וסירוב למתנות

על דלתה של אמא התדפקו בנות סמינר ובקשתן בפיהן:"באנו לראיין את הרבנית על 'הסתפקות במועט'". אמא היתה אובדת עצות. מעודה לא סירבה לשום פונה, ולכל בקשה נענתה בשמחה, אך כעת לא היה בידה לסייע להן; היא משכה בכתפיה והגיבה בצער: "אני יכולה לדבר בשבח ההסתפקות במועט, אולם לא אוכל לדבר מנסיוני האישי – אני לא התנסיתי בכך; תמיד היה לי די והותר!."

הנערות יצאו מרוצות – הראיון היה קצר, אך מושלם!

אמנם היה לאמא 'די והותר', אבל ה'די והותר' הזה הצטמצם במעט שבמעט… אמא לא היתה זקוקה לכלום. כל מה שמעבר לכלום – נכנס אצלה בגדר של מותרות, אשר מהם ברחה כמפני אש.

 כל שנותיה של אמא עברו עליה בדירות קטנטנות, מצוידות בריהוט מינימלי. בשנות נישואיהם הראשונות חלקו אבא ואמא דירות משותפות עם דיירים נוספים. גם כשעברו לדירתם הנוכחית והגיעו 'אל המנוחה ואל הנחלה', היתה הדירה קטנה ביותר ולא הכילה אלא שני חדרים, הול כניסה ומטבח צר. חדר אחד שימש כחדר הורים, והשני – ליתר צורכי בני הבית. חדר זה הוא חדר לימודו של אבא, הנקרא 'חדר הספרים'  וארונות הנושאים עליהם משא של אלפי ספרי קודש, אהוביו של אבא, מציפים אותו מכל עבריו. בילדותנו ישנו כולנו במיטות או בארגזי המיטות שבחדר הספרים, כשלצדנו אבא יושב ולומד, כותב את ספריו הרבים, לומד עם חברותא, משיב על שאלות של נכנסים ויוצאים.

גם המטבח היה קטן מאד, עד כי יכלו להצטופף בו כשלושה אנשים בלבד. פעם נשאל אבא מדוע לא השאיר בו 'אמה על אמה' בלתי מסוידת זכר לחורבן. (אבא נוהג להשאיר 'אמה על אמה' בכל החדרים. אלא שמקום ה'זכר לחורבן' במטבח נמצא מאחורי הארון, והשואל לא ראהו) הוא השיב בחיוך, שהמטבח אינו מחויב בכך מפאת קוטנו (על פי ההלכה אין צורך להשאיר זכר לחורבן, אלא בחדר שיש בו ד' אמות על ד' אמות).

'טוב לי פה ככה'

אם ניתן היה לחשוב שהדירה הקטנה היתה ברירת מחדל שנכפתה על אבא ואמא בעת שתרו אחר מקום מגורים, באו השנים המאוחרות והוכיחו כי אין הדבר כן: כאשר התפרסמו אבא ואמא בכל רחבי תבל, באו רבים והתחננו בפני אמא לסייע בידה ולהרחיב את הדירה. אמא תמיד סירבה. יהודי אמריקאי עשיר ביקר פעם בביתנו ונדהם למראה הפשטות שזעקה מכל עבר. הוא לא יכול היה להשלים עם העובדה כי הרב והרבנית מתגוררים בדירה שכזו והציע לאמא לשפץ את הבית על חשבונו. אולם אמא התנגדה בתוקף: "אני רוצה את הבית שלי דווקא כך, פשוט ונעים. אינני חפצה בבית יפה יותר. טוב לי פה ככה".

משהחל אבא מדפיס את חיבוריו הרבים, מילאו הספרים את החדרים, עד שכמעט לא יכלו ללכת מבלי להיתקל בהם. רבי יצחק שוורץ, קרוב משפחה של אבא, ביקש מאבא שיאפשר לו להרחיב מעט את המבוא הצר הסמוך לפתח כדי שניתן יהיה להניח שם את חבילות הספרים. המצב אילץ את אבא ואמא להיענות להצעתו, וכך נוצרה מרפסת הכניסה, ששימשה אף כסוכה, ועם השנים גם לחדר המתנה לקבלת הקהל על ידי אמא.

בשנים מאוחרות יותר, כאשר הציבור הענק החל לגדוש את הבית, הוכר הצורך בייעוד חדר לאבא, שיוכל ללמוד בו באין מפריע. לשם כך צורפה לדירה יחידת דיור קטנה בת שני חדרים, מן הקומה שמעל. והנה, למרות הנחיצות שבדבר, סירבה אמא להכיר בה כחלק מביתה. היא חזרה ואמרה: "גידלתי את כל ילדי בשני חדרים, מדוע אני זקוקה עתה ליותר מכך? הרי בשבילי תוספת זו היא מותרות ממש!" משום כך היא עצמה לא השתמשה בחדרים אלו, ואף כמעט שלא עלתה לקומה השנייה. כיום משמש חדר אחד בקומה השניה ללימודו של אבא, וחדר נוסף כמחסן לספרים שחיבר.

תמיד באווירה של נופש

אמא היתה אומרת: "אינני רוצה חיי נוחות ורווחה בעולם הזה שהרי הדבר בא על חשבון העולם הבא". פעם אמרה לגברת לדרמן, כי מקנאה היא בעולם הבא שלה; יכולה היתה לחיות ברחבות, ולמרות זאת בחרה לחיות בצמצום.

אמא לא הבינה לשם מה אנשים נוסעים לנופש. מושגים כמו 'החלפת אווירה' 'התרעננות', 'יציאה מן השגרה', היו זרים לה. פעם ניסו בני הבית להסביר לה את 'מהותו של הנופש', אולם הדבר לא עלה בידם… היא התפלאה מדוע לאנשים כל כך 'רע' בביתם, עד שהם מעדיפים להיטלטל למרחקים, להידחק בדירה שאין רגילים אליה, לבשל במטבח זר, וכהנה וכהנה. ידענו כי לאמא טוב בביתה הקטן, במטבחה הזעיר, והיא חיה כל העת באווירה של נופש… (אמנם היו שנים ספורות שבהן נסעו אבא ואמא לנפוש בצפת כדי שאבא יוכל לכתוב את ספרו ברציפות בלי הפרעות. ואכן אבא הספיק בשבוע אחד מה שבבני ברק ארך לו חודש שלם. הוא כתב שם את  ספרו 'דרך אמונה').

יחד עם זאת כדרכה של אמא, כאשר באה גיסתי וסיפרה לה בבושה כי היא נוסעת לנופש, היתה אמא מאושרת: "איזה יופי! כמה טוב! מגיע לך לנוח ולהתרענן! הנה סכום כסף שיהיה לך להוצאות"….

מטבח מינימלי וכיסאות רעועים

הפשטות בבית התבטאה בתחומים רבים, גם באלו שנראה לנו כי בלעדיהם אי אפשר לחיות. אבל אמא יכלה גם יכלה:

המטבח היה מרוהט במינימום שבמינימום והכלים בהתאם. אמא לא אהבה להכניס למטבח כלים חדשים. בתקופות מסוימות היו הצלחות שאריות שנותרו מסטים שונים, כאשר כל צלחת בדוגמא שונה. לאחר חתונתה, כשעבדה אמא אצל הרב נחום יואל הלפרין, רצה הרב נחום יואל להעניק לזוג הצעיר מתנה – כלים חדשים לפסח, אולם אמא סירבה: "אינני צריכה!" מה עשה? – העניק מתנות זהות לכל העובדים, ואז נעתרה אמא לקבל את המתנה.

גם פמוטות השבת היו צירוף של כמה סוגים, כוסות לשתיה היו רק מפלסטיק, וגם הכיסאות היו (ועדיין) שונים זה מזה. סיפר אחד הנכדים: "בילדותי הייתי מרבה להגיע לסבא וסבתא, לאכול עמם את סעודת השבת. באופן קבוע הייתי מגלה את עצמי יושב על כיסא רעוע. 'מדוע תמיד יוצא לי הכסא השבור?' שאלתי. השיבו לי הנוכחים בחיוך: 'כאן כל הכסאות רעועים'"…

כלי כלי וסיפורו …

מיותר לציין כי המקרר בביתנו לא מ'יד ראשונה'. במשך שנים רבות היה בביתנו מקרר ישן ביותר שהתקלקל כל 'שני וחמישי'. מישהו רצה להביא לאמא מקרר חדש, אך היא סירבה בכל תוקף. לבסוף קנה לביתו מקרר חדש, ואת הישן הביא לאמא. רק את המקרר הזה ניאותה אמא לקבל.

סיפרה לי אחת מידידותיה של אמא: חברתי קנתה מקרר חדש וחיפשה למי למסור את המקרר הישן. נזכרתי כי ראיתי אצל הרבנית קניבסקי מקרר ישן ורעוע, שנתמך על ידי קופסאות כדי שלא ייפול… פניתי אליה ושאלתי האם היא רוצה להחליף את המקרר שלה במקרר משומש במצב טוב. היא שאלה את רבי חיים, והוא השיב: "הלא זריקת המקרר היא בבחינת 'בל תשחית'"… (בסופו של דבר הגיע המקרר לסבתא הרבנית קניבסקי, שעד אז לא היה מקרר ברשותה).

גם מקפיא נפקד מביתנו במשך שנים ארוכות. כאשר רכשנו לאמא מקפיא, נגרמה לה עגמת נפש גדולה: "מה אעשה עם המותרות הללו?" היא לא נרגעה. "למה הייתם צריכים להתאמץ? טוב לי עם מה שיש לי!" אמא לא רצתה בו בשום פנים ואופן, ורק טיעון הלכתי שכנע אותה להשתמש בו: "על ידי המקפיא יישמרו המאכלים היטב ולא ייזרקו, וכך נינצל מאיסור 'בל תשחית'"…

המיקסר בביתנו נשבר פעמים רבות, תוקן ונשבר, שוב תוקן ושוב נשבר. לאחר שכבר לא ניתן היה להשתמש בו עוד, החליטו בני הבית לקנות מיקסר חדש, אולם נתקלו בהתנגדותה של אמא: "אפשר לנסות לתקן שוב!" החליטו לשאול את אבא, והוא הסכים לדעתה של אמא. ויהי לפלא – המיקסר חזר לעבוד! לשמחתה של אמא…

לאחר שנישאנו החלטנו בעלי ואני לקנות לאמא מטחנה חשמלית. היה זה לאחר שבעלי נוכח בטרחתה הרבה של אמא סביב הכנת הדגים; עד אז היתה טוחנת את הדגים במטחנה ידנית. המתנה לא היתה אמורה להתקבל, לולי שנחשבה כמתנה מהמחותנים, הורי בעלי. מפני כבודם לא יכלה אמא לסרב לקבל את המטחנה…

בהזדמנות אחרת חפצנו הילדים לקנות לאמא מתנה – מעבד מזון. ידענו כי כך נקל עליה בהכנת כמויות המזון העצומות שיצאו ממטבחה. אמא לעומת זאת, לא חשבה כך: "יש לי כוח בידיים! אם יהיה לי מעבד מזון ה' ייתן פחות כוח בידיים"… לבסוף, לאחר ששח לה מישהו, כי משקה מסוים המקל על חולים יכול להיעשות רק בעזרת מכשיר זה, הסכימה להכניסו אל הבית.

בערב פסח אחד קנו לאמא תנור חדש. התכנית היתה שלאחר החג יעבירו אותו לימות השנה, מפני שהתנור הישן כבר היה משומש מאוד ולא פעל כראוי. אמא התנגדה בתוקף, ומיד עם צאת החג מיהרה לאחסן את התנור החדש בין כלי הפסח, שמא 'חלילה וחס' יצא הרעיון אל הפועל.

יום אחד נשברה האמבטיה. באותו יום ביקר בבית יהודי בעל אמצעים, הוא שמע על הנזק שאירע, ולאחר זמן מה שלח לאמא סכום כסף נכבד לתיקון הנזק. אמא קיבלה את הכסף בתודה, התקשרה אל הנדיב ואמרה לו: "האמבטיה השבורה עודנה ראויה לשימוש, ואין צורך להחליפה. האם אוכל להשתמש בכסף לצדקה?". מה רבה היתה שמחתה כשבקשתה אושרה, והיא מיהרה לחלק את הכסף לנזקקים...

מתוך הספר 'בית אמי' באדיבות אתר 'דרשו'