אני נגד טיסות ונופשים לחו"ל, אז מה חיפשתי בסוצ’י?

מי שיחפש היטב בארכיון אתר הידברות, יוכל למצוא מאמר שלי מלפני חמש שנים, תחת הכותרת "קדחת הטיולים בחו"ל: לא הגזמנו קצת?", ובו התגוללתי על התופעה שצברה תאוצה בזמנו. אמנם בימים אלה, בחסות דודה קורונה, התופעה הרכינה את ראשה, אבל לפני - וכנראה שגם אחרי - הישראלים ייצאו בהמוניהם לחו"ל, לפעמים גם 3 פעמים בשנה. מן סמל סטטוס מוזר, שהפך כבר לחלק טריוויאלי מהחיים. יצא לי כבר לשמוע על אנשים שחיים מטיול לטיול, וכבר בדרך ארצה מתכננים את הטיול הבא. תופעה שהפכה כבר סרת טעם, עם הרבה נהנתנות ורהב מיותר.

שיהיה ברור: אני עדיין עומד מאחורי כל מילה במאמר ההוא. אין לי בעיה עם נופשים בחו"ל כשזה באמת נצרך, אבל משהו כאן הפך לאובססיבי, מוגזם ומבלי לחשוב על מחר. אני עוד לא מדבר על הבעיה ההלכתית לצאת מארץ ישראל ללא סיבה חשובה וממשית, אבל גם בלי קשר - נראה שהגזמנו. ממש הגזמנו. אנשים מבזבזים חודשים של עבודה בעבור 7 ימים בודדים בחו"ל, מורידים את רמת החיים היומיומית שלהם בשביל כמה ימים בארץ זרה, משווים ונכנסים לתחרות סמויה, מי היה איפה ומתי.

אז מה עשיתי בכל זאת בחו"ל לפני קצת יותר משנתיים, קצת לפני שהקורונה פרצה לחיינו?

האמת היא שהטור הזה אישי מדי, והתלבטתי אם לשתף. אבל נראה שהמסר חשוב והוא יוכל לעזור לרבים בזוגיות, בהשקפה, בשביל הזהב ובכלל. אם זוג אחד יקבל תובנה בעקבותיו, או שמא בעל תשובה באורות יקבל פרופורציות לחיים - והיה זה שכרי.

ובכן, אשתי פחות חושבת כמוני בכל הנוגע לנופשים בחו"ל. יצאנו רק פעם אחת, לירח דבש בלונדון פריז, אי שם בסוף 2002, ומאז - רק טיולים בארץ ישראל האהובה, ובעיקר בירושלים, במקביל לתהליך התשובה המשותף. אבל עם השנים הצטבר אצלה רצון לטוס. הילדים כבר גדלו, מסביב כולם טסים ומבלים בחו"ל, והיא מאוד רצתה לחוות שלג כמו בילדותה בקווקז.

אבל אני? מה פתאום. אני הרי איש של עקרונות. אני לא כמו האלה שמתחרים למי יש דרכון עם יותר חותמות. אני נאמן לארץ ישראל. אני לא מתכוון להיות חלק מהתופעה הנהנתנית הזו. אני מקשיב לפוסקים שמחמירים. אני ואני ואני... אבל על הדרך, אותו "אני" קצת התעלם מהצורך הלגיטימי והנפשי של אשתי לנפוש, להתנתק, לצבור כוחות, לתבל את החיים ולצאת מעט מהשגרה. וכמובן, להרגיש ולחוות את השלג הנכסף.

כל עוד הרצון של אשתי לא היה חזק מספיק, הנושא לא עלה לדיון ממשי. אני לא טס לחו"ל וזהו. אם תרצי, אמרתי לה, תטוסי ביחד עם אחד הילדים כשיגדלו. לי אין מה לחפש בחו"ל. אבל עם הזמן, הרגשתי איך הצורך הזה הולך ומתעצם. סיפורים של קרובי משפחה שטסו לארצות מושלגות דיברו אליה מאוד, ותוך זמן קצר ראיתי את הכמיהה הזו בעיניים. וכשראיתי, הבנתי שכבר אי אפשר להתעלם.

ואז הגיע השלב שבו ההתלבטות לא היתה קלה. הרגשתי שאני צריך לקרוע את עצמי מעיקרון שדבקתי בו בקנאות במשך לא מעט שנים. התלבטתי והבטחתי שנטוס בעוד שנה-שנתיים. אבל כשראיתי עוד יותר עד כמה היא כוספת לאותו טיול בסוצ'י, לא נותר לי אלא להבין ש"ביטולה הוא קיומה", ואם להיות דרמטי יותר אז "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ושאני לא יכול למנוע ממנה דבר כל כך חשוב לה, רק בגלל שיש לי עיקרון אישי. הרי הלכתית מותר לטוס לחו"ל כשיש צורך נפשי גדול. ואני יכול להחליט להחמיר על עצמי, אבל אני לא יכול להטיל את החומרות האישיות שלי על אנשים אחרים, גם לא על בני הבית שלי. אז מה בעצם הדיון כאן? מה חשוב יותר - עיקרון שהפך מעיק עבור אשת-החיל, או הבנה הדדית ויציאה מהשגרה?

וכך, במוצאי חג סוכות באותה שנה, החלטתי פשוט להזמין ולהפתיע, ללא דרך חזור. באמצע הליכה לילית, הוצאתי את כרטיסי הטיסה שהדפסתי אחרי ההזמנה, ובגרון חנוק בישרתי לאשתי ההמומה על הנופש המתוכנן בסוצ'י. היא חשבה שהגרון היה חנוק בגלל הוויתור ובגלל שלא הייתי שלם עם זה, אבל האמת היא שהייתי בהחלט שלם. הגוש בגרון הצטבר בגלל התובנה - איזה מזל שלא מתחתי את החבל יותר מדי. הוא היה קרוב להיקרע. מי יודע כמה תסכול היה יכול להיווצר מכך. זה כל כך לא מגיע לה. מזל שהתעוררתי בזמן.

הטיסה עצמה לא היתה קלה. כשהמטוס התנתק מאדמת ארץ ישראל, בדרך לנופש מהנה ומאחד בסוצ'י הקרה והמושלגת, הבטתי באדמת הקודש מלמעלה בערגה. הרגשתי שאני עוזב ארץ יקרה ואהובה, ובו זמנית הבנתי שלא רק המטוס התנתק ממסלול הטיסה - אלא שגם אני התנתקתי. אבל לא מעיקרון חשוב שיש להצטער עליו, אלא מעקשנות מיותרת ומסוכנת לפרקים, שגם לה היה מגיע לצאת לחופשה.