מה זאת נתינה: על השיעור לחיים שקיבלתי מאמא שלי

בקיבוץ בו גדלתי יש בית סיעודי המיועד לחברים במצב של חוסר עצמאות. לימים זכינו ואמי ניהלה את המקום במשך עשרים שנה, וכשהגיעה לגיל פנסיה קיבלה את תפקיד אם הבית אותו היא ממלאת במסירות עד היום.

"בית שיקמה" הוא חלק בלתי נפרד מחיי משפחתנו. אולם עוד לפני כן ביקרתי שם מעת לעת. הייתי ילדה בגיל עשר-אחת עשרה כשהתחלתי להצטרף לביקורים אצל תירזה. בקיבוץ אין תארי כבוד מקדימים, לא דודה ולא גברת ובוודאי לא 'אמא של'. תירזה הייתה בת גילה של אמי שתחיה, עולה מדרום אמריקה, אם לשלושה וגרושה. סביב גיל 40 היא קיבלה אירוע מוחי ונותרה משותקת במאת האחוזים.

אחת לשבועיים-שלושה, בשעות אחר הצהריים, התלוויתי אל אמא לביקור בבית שיקמה. תירזה התגוררה לבדה בחדר צדדי. בבואנו נתקלנו באפלוליות מהולה בריח סיגריות, ואמי ניגשה ישירות אל החלון, מזמינה אור ואוויר פנימה. איך היא עישנה ושתי ידיה משותקות?  היה לה מתקן מיוחד ממתכת שקצהו דמוי אטב שם נתפסה הסיגריה. אמי, שסלדה באופן מוחלט מריח עישון, הייתה משחילה סיגריה, מציתה אותה ומקרבת את המתקן צמוד לפיה של חברתה. לא ידעתי להגדיר במילים, אבל הרגשתי שאני באמצע שיעור ב'מה זאת נתינה'.

הייתי ילדה שקטה ומופנמת יחסית, וישבתי רוב הזמן שותקת בכיסאי, נבוכה מעט כשפנתה אליי בדיבורה המוזר והבלתי ברור. התאמצתי להבין ולענות לעניין. על אף שהייתה מתלוננת רבות על העולם ועל יושביו, נרגנת ומתוסכלת באופן כללי, ניכר מבין ריסי עיניה שהיא מחבבת אותנו מאוד ונהנית מהביקור. מדי פעם ביקשה לשתות מים, ואמא הייתה מקרבת כוס עם קשית אל שפתיה היבשות. בתחילה הכל היה נראה לי מוזר אך עם הזמן התרגלתי. 

לקראת שקיעה נפרדנו בנימוס, ופנינו לביתנו צועדות יד ביד בשבילים המוריקים. שותקות את הרגע, כל אחת במחשבותיה. אני זוכרת תחושה נעימה בלב, ובניגוד למירמור ולפסימיות ששררו בחדר שעזבנו, בחדרי לבי נשבו מתיקות ואופטימיות. זו הייתה אולי הפעם הראשונה שנתקלתי בפרדוקס הפילוסופי שבמרכזו עולה השאלה: "מדוע תחושת סיפוק ממעשה חסד מגיעה במקרים רבים מתוך סיטואציה מצערת ומאתגרת אצל הזולת?".

ימים רבים עברו מאז, איני ילדה עוד. החיים לקחו אותי למחוזות שלא ציפיתי. בחדר השינה שלי ממוקם ארון בגדים מול המיטה. על אחת מדלתות ההזזה מותקנת מראה גדולה. על פי רוב היא לא למולי ממש, אך לעיתים, כשמישהו פותח את הארון הימני, מופיעה המראה למול עיניי – ומי משתקפת ממנה? אני בכבודי ובעצמי! אני בוהה בדמות המוכרת השכובה על מיטה מתכווננת, איבריה משותקים וראשה שמוט מעט. לפתע הדמות הזו מזכירה לי מישהי מהעבר. כן, הבנתן נכון...

מנסה לחשוב למה כיוונו כך מלמעלה, ומה אפשר לקחת צידה לדרך. חוזרת לנוף ילדותי, כף ידי נתונה בכף ידך, אמא, וברגע קטון כל הפאזל מסתדר באחת. בחושיי הדקים והצעירים קלטתי את המקום הנקי והישר שלך, אמא. למעשה שעשינו לא נתת שם ושום כותרת. צעדת בענווה לבקר חברה, לשוחח בגובה העיניים, ככה פשוט בשם הידידות.