מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: הגברים שלנו הם צדיקים!

לפני הקורונה, כשבעל היה יוצא להתפלל וחוזר אחרי שעתיים, הייתה אשתו קוראת לעברו: "איפה היית? מה עשית?".

כמה שניסה לשכנע ולומר שהוא התפלל, קשה היה לה להאמין שזה מה שעשה כל הזמן הזה.

זוגות היו מגיעים אלי לקליניקה כדי להתדיין על כך. התשובה תמיד לא סיפקה.

כשהתחילה הקורונה, ויחד עם זה התחילו הגברים להתפלל בבית, פתאום גילו אותן נשים את הבעלים שלהן.

הן גילו שהם מתפללים.

כן, מתכוננים לפני התפילה, מתכוונים בתפילה, סוגרים אחרי התפילה. וכל זה לוקח זמן.

לא זמן קצר. זמן.

כן, הרבה זוגות החלו לריב בזמן הקורונה, אבל אחרים החלו להבין זה את זה.

"אני ממש מבינה את בעלי עכשיו", אמרה לי פציינטית אחת שפעם אמרה אחרת.

"אני לא מבינה איך יכולתי לייסר אותו ולשאול אותו איפה היה ומה עשה", אומרת לי אחרת.

גם לי עצמי, לא יצא מעולם לראות את בעלי בתפילה.

תמיד הוא יוצא לבית הכנסת שלש פעמים ביום, ולא נותן לי הזדמנות לצפות במהלכיו.

פתאום כל התפאורה על השולחן: הסידור, הטלית, התפילין, הנרתיק של התפילין. הכול מונח ונגלה.

בחצר ביתי, בבית הכנסת העראי, עומדים כל הגברים של השכנים ומתפללים.

אף פעם לא ידעתי שכולם צדיקים, כולם תלמידי חכמים, כולם יודעים את התפילה.

לא ידעתי.

לא פיללתי שגם מוכר המכולת, גם זה מחנות הבשר, גם איש ההייטק, גם זה העוסק במזגנים, גם זה הפושט יד, ונכון, גם הרב, כל אלו הם צדיקים. צדיקים גמורים!

עומדים בתפילה בקיץ בחורף בסתוו באביב. בשמש, בגשם, ברוח ובשרב.

לא מתלוננים, מתנועעים ומתפללים ברצינות ובסבלנות.

איזו צדיקות!