יש לי עוד ילדים בבית

השאלה הקשה ביותר היא "מה עם שאר האחים". כשיש בבית נער או נערה בסיכון, זה חושף את יתר האחים לעולם מושגים זר, ומערערים את הסמכות ההורית. שאר האחים מושפעים לרעה, וזוהי בעיה קשה.

יש כלל בחיים, שכל דבר נמדד ביחס לאלטרנטיבה, וכאן, כל הפתרונות גרועים. אפילו אם נזרוק מהבית את הנער הסורר, לא נצליח בכך "להציל את שאר האחים". זו פשוט טעות נוראית. הבעיות לא נזרקות ביחד איתו, אלא דופקות בקול רם על הדלת בארבע בבוקר. יש חשש גדול שהנער יגיע למקומות כמו מעצר, התמכרויות או עולם תחתון. הנזק לנער הוא נורא, אבל גם יתר האחים ניזוקים מכך: הם נחשפים כך למצבים קשים מאד. ובכלל, המסר שעובר לשאר בני הבית הוא שהאהבה של ההורים היא על-תנאי. במצב כזה, האחים נאלצים לבחור צד, ולפעמים הם לטובתו, מה שמגביר את המתח בבית, ודוחף אותם לסכנות.

ולכן, גדולי ישראל הורו על הימנעות ממהלך שכזה. רק דרך קירוב ואהבה ניתן להוציא מהנער את הרצון למרוד ולהתריס, ובטווח הארוך - זה מה שימזער את הנזק גם לאחים. נכון, קשה להחזיק בבית ילד מרדן. זו התמודדות לא פשוטה. אבל אם אנחנו, ההורים, נגיב בכלים הנכונים, ונצליח לגייס גם את יתר האחים למצב המורכב, יש סיכוי טוב שנצליח לקַצר את התהליך ואת הקושי. צריך ללמוד ולהכיר כלים מדויקים למצבים האלו (שמפורטים בספר "בוסר המלאכים", בעיקר בפרק 11 ו-12). אבל, זה מחייב לגייס את האחים לתהליך הזה. להסביר להם שהאח היקר שלהם נמצא עכשיו בשלב בחייו שבו הוא צריך מרווח. הוא צריך שיתפללו עליו, אבל יותר מכל, הוא צריך את מאור הפנים שלנו. את החיבוק. את המתנות הקטנות. של כולנו. זה פרויקט משפחתי, להסביר לכל האחים שאנו זקוקים לעזרתם.

ועדיין, לא כדאי לסמוך רק על השכנועים השכליים שיעשו את העבודה מול האחים. צריך גם לדאוג לצ'פר ולתגמל אותם, שלא ירגישו ש"חוטא נשכר", "רשע וטוב לו", והם רק מפסידים בגלל צדיקותם. במעט תשומת לב ובהשקעה מינימלית (יחסית) אפשר לפצות אותם, שירגישו שגם הם לא מפסידים, ובזכות מחוות קטנות, כמו פיצה או שווארמה, טיולים קטנים בזמני איכות וכו', אפשר לתת גם להם להרגיש מיוחדים וחשובים, והכי חשוב - לרתום אותם להמשך "מבצע הצלת האח שבסיכון" (ועל הדרך, הם גם ילמדו בזכות כך לקח חשוב לחיים: שבכל מקרה לא מוותרים, וכאשר מנסים להציל אח - אפשר גם קצת להקריב מעצמנו בדרך. אבל זה משתלם, ואפילו עוד יגרום לחיזוק באמונה בזכות מסירות הנפש הזו). גם את הנער שבסיכון אפשר לשתף בקושי. לקחת אותו לשיחה, ולהתייעץ איתו מה אפשר לעשות, כדי שיתר האחים לא ייחשפו לדברים הללו. אם האווירה בינינו אינה אווירת מלחמה, והשיחה הזו נערכת בזמן ששבעים, בזמן של ישוב דעת ובצורה מכבדת, הנער בדרך כלל ישתף פעולה, ובכך אנחנו ממזערים את הנזק לשאר בני הבית.

האם זה אידיאלי? לא. כל הפתרונות גרועים. נער בסיכון זה בית בסיכון. אבל מכל הפתרונות האפשריים, זו הדרך הכי פחות ארוכה והכי פחות מסוכנת.

חדש בהידברות: קהילת הורים לנוער מתמודד, ביחד עם הרב דן טיומקין, מדי שבוע בזום ועם בונוסים ותכנים רבים! לפרטים שלחו מייל לכתובת campus@htv.co.il.