איבדנו אור גדול: נטפי פרידה דומעים ממרן שר התורה

הגאון הרב שמריהו יוסף חיים קַנְיֶבְסְקִי.

האצבעות שלי רועדות והלב בקצב לא סדיר כשאני כותב את השורות האלה. מציץ שוב במבט האדיר של הרב ולא מאמין שזה עבר דרכי.

בהלוויה ביום ראשון היה לי קר. עמדנו מאות אלפים יחד. הרגשנו לבד. יושב בסתר עליון. צעדיו האחרונים. פתאום עלה בי הרגע הזה. המבט. הציף אותי ולא שחרר עד שהוצאתי אותו לעולם.

זכיתי לראות את הרב מספר פעמים. פעמיים גם נדחקתי לקבל ברכה. אבל רק פעם אחת קיבלתי מבט. נחקק המבט. אולי כי חדר למקום שאף אחד אחר לא הגיע, אולי כי ראה מה שפחדתי שיראה, אבל בעיקר מפני שהראה לי משהו שלא האמנתי כי עדיין קיים. טוהר צלול. אמיתי. עמוק שאפשר לטבוע בו.

אבד המבט. המבט שהצליח לראות מעבר לחומר העכור והמתקלף שסובב הכל. המבט שדרכו הכל שקוף ורק העיקר צף ונשאר. המבט שמגיע ישר ללב הדבר. ללב הדובר. מגיח בין שורה לשורה ושואב בעיניו הגדולות את בעיותיהם הקטנות של ההמונים. נותן כח. מפיח תקווה. מכיל. מחולל פלאים. כמעט לכל מי שסביבי יש סיפורי פלא אישיים מהמפגשים איתו. לי אין סיפור אישי מחייו, אך עבורי הציור הזה הוא מתנת פרידה פלאית ממנו. אני מביט שוב ושוב בקווים ולא מבין איך זה עבר דרכי.

תראו את המבט. את העיניים. אי אפשר לטעות בכאלה עיניים.

איבדנו אור גדול.

(הציור - באדיבות הצייר והמאייר אלישע כץ ©️)