מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: העיקר הבריאות

 פעם היינו רגילים לשמוע את המשפט הזה רק מזקנים: "העיקר הבריאות!", היו אלו נדים בראשיהם.

הקורונה לימדה אותנו שהזקנים יודעים הכי טוב מה הכי חשוב.

מאמרה של זקנים, נהפכה האמרה הזו לאמרה יומיומית של כל הגילים.

לא הייתה שיחה אחת שהייתה מסתיימת בלא לדבר על הבריאות, על הקורונה, על השכנים שחלו ועל הסבתא המבודדת.

פתאום כולנו הבנו מה המשמעות העמוקה של המילים השטחיות הללו.

בתפילה של הימים הנוראים מבקש כל העם, אנשים נשים וטף: אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתנו.

בכל שנה כולנו צועקים את המילים הללו, ולא יודעים את נפשנו.

בשנת הקורונה, דווקא בתפילת הימים הנוראים, היה קשה לצעוק. החום המעיק, הנשים שלא הופיעו כמעט בתפילות, החזנים שלא תמיד העתירו בחזונותיהם, כל אלו גרמו לכך שהתפילה לא הייתה מה שתמיד. אבל גם בלא להיות חלק ממאות או יותר מתפללים שצועקים בקול גדול, צעק כל אחד מאתנו ממעמקי לבו.

כי באותו רגע בדיוק שאמרו את אבינו מלכנו הזה, שמע כל אחד מאתנו את אנחותיו של זה שקרוב אליו וחלה בקורונה. הילד שמבודד בחדר השני, האמא שנמצאת במלונית, הסבתא שנמצאת לבדה בבית החולים, השכן, שנעזר באוכל שמכינים לו השכנים, הדוד או החבר, המורה או האיש שמחלק סוכריות בבית כנסת.

החולי כל כך קרוב לכל פינה.

וכולנו פתאום מבינים כמה באמת יש לנו הכל כרגע ולא חסר לנו דבר, חוץ מבריאות שלמה.

אז, אנא, ה', בבקשה!