למחות את זכר עמלק – כל יום מחדש

אולי תספרי לנו על משהו משמח? קצת פחות כבד? יכולה אני לשמוע את קולן של חלק מהקוראות. אם בפורים כתבת על הנגשה, על מה תכתבי בתשעה באב? אז זהו, בסופר הזה לא מוכרים קלילות.

מי שמעוניינת – יש ממול שדרה של חנויות בידור ואוורור, זה חשוב וגם אני נהנית לבקר בהן ולרכוש מוצרים, איכותיים בעיקר. אז מה, לא קרו לך גם דברים טובים? אז זהו, שקרו וקורים ועוד יקרו ב"ה, וגם אליהם אתייחס... אבל בטור הזה ברצוני לדבר על התמודדויות. מי שמתאים לה –  תודה על השותפות למסע, מי שמעיק לה מוזמנת לדפדף הלאה.

כל ההתנצלות לכאורה שהקדמתי, שלא כהרגלי, באה כי הפעם בחרתי לשתף אתכן במשבר גדול שחוויתי, אמוני ורגשי.

מי שמכירה או שעוקבת אחרי הטורים יודעת שיש לנו בת בכורה, אחריה נולד חיים יניב שנפטר בשנתו הראשונה. אחריו זיכה אותנו הבורא בבת מקסימה. שנתיים אחר כך נולד רפאל. זה קרה לפני 18 שנים. רפאל נולד חולה. לרופאים לקח חודש לאבחן שהוא לוקה באותה תסמונת גנטית כמו בננו הקודם. לי לקח חמש דקות מרגע הלידה כדי להבין ולדעת: זה הולך להיות מורכב ומאתגר!

בחודשיים הראשונים הייתי 'גיבורה', וגם אופיו הנעים של הילד ומראהו המלאכי קשרו אותי בעבותות אהבה. אחרי חודשיים הוא עבר אירוע של מצוקה נשימתית ואושפז בטיפול נמרץ. היה שבת, פרשת חיי שרה, ודווקא ביום ששמו שלום הסתכסכתי קשות עם מי שהשלום שלו... משבר יחסים עמוק וארוך.

"התבלבלת בכתובת!", התרסתי כלפי שמיא. "הניסיון הזה גדול עלי בכמה מספרים, לך תחפש קנקנים חזקים במקום אחר, אני שבירה!", הודעתי לו. אין קול ואין עונה... זו תורה וזו שכרה? המשכתי בלילה במיטה להתבכיין לכרית. בשביל זה מסרתי נפש לחזור בתשובה? והביזיונות מקרובי משפחה וחברים שאינם שומרי תורה ומצוות שכמו מנידים בראשם: 'אלו החיים הטובים והמאושרים שהבטחת?', ואחרים בהתנשאות: 'בעולם החשוך שלכם לא שמעו על בדיקות גנטיות, סקירת מערכות והפלות?' (אוי, איך אני שונאת לצאת טיפשה... ידעו לפגוע בנקודה הרגישה...).

הרגשתי על בשרי את תחושותיו של דוד המלך: "הייתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלוקיך?".

מי מתרגש מביקורת חיצונית? למי אכפת מה אחרים חושבים? נכון, למי שאינו שלם עם עצמו, למי שהספק מנקר בתוכו, למי שמרגיש שהקרקע רועדת תחת רגליו. כך בדיוק הרגשתי באותה תקופה; אשר קרך עמלק בדרך ויזנב בך כל הנחשלים. כולם הזדנבו ובאו כדי להרחיק אותי מאבא שבשמיים.

כלפי חוץ תפקדתי מצוין. תמרנתי בין בית החולים לבנות הבריאות בבית, חילקתי תפקידים עם בעלי ויחד דאגנו שהכל יתקתק. המשכתי לשמור מצוות כרגיל, כמצוות אנשים מלומדה. חוץ מתפילה. לא הצלחתי להתפלל. משהו נחסם. אמרתי תהילים יום יום אבל מן השפה ולחוץ, לצאת לידי חובה. הרגשתי שהניסיון הראשי הוא לא לגדל ילד עם מחלה סופנית חשוכת מרפא, אלא הריחוק והתקררות האמונה שהסיטואציה גוררת אחריה. לאחר זמן גם מצאתי לכך סימוכין במקורות.

הבעיה המרכזית שלי לא הייתה שאחרים שואלים "איה אלוקייך" אלא אני שתוהה: "אַיֶּכָּה?". אבל הרי ידוע הכלל, שהיכן שנמצאת הבעיה טמון הפתרון. אכן, לא הפסקתי לחפש ולדרוש: אַיֶּכָּה? ואיה קרבתך? שמרתי על קשר מתון, מגינה על עצמי מפגיעה, במקביל משתדלת לחמם מחדש את מי האמבטיה... שירי רגש ונשמה, שיעורי תורה, לימוד משותף עם חברות בספרים מחזקים, הופעות זמר, הצגות וכל מה שיכול להבעיר את האש.

בינתיים רפאל עבר פגיעה מוחית וחובר למכונת הנשמה. לאור מצבו הוא הועבר למוסד מתאים, מקום הוספיסי מדכא. הביקורים שם היו קשים ועצובים, והוסיפו לניסיון. השתדלנו מאוד לשמור על מורל וקן משפחתי חם ויציב. שנה ועשרה חודשים לאחר לידתו, רפאל נפטר ונקבר סמוך לאחיו בבית העלמין ברחובות. שוב ישבנו שבעה ושוב נקרע לי הלב.

שנים אחר כך עוד 'שמרתי מרחק', פוחדת לחזור לדבקות וקירבת אלוקים לי טוב. יודעת שאני המפסידה היחידה בסכסוך החד-צדדי שמייצר ומצייר כח המדמה.

"מחה תמחה את זכר עמלק!". לא אתמול – היום ומחר ושוב ושוב מחדש, ככל שנידרש. לא, מיסטר קוררררר, לא תצליח אותנו לייאש!!!".