סיון רהב מאיר: למה ילד שהולך לבית הספר הוא ניצחון על האויבים שלנו?

בימים שבהם אנחנו עומדים לקטר על כמות החפצים והבגדים והספרים שלנו, במהלך הניקיונות לפסח, כדאי לזכור שכל זה ממש לא מובן מאליו. הנה דברים שכתבה על כך ד"ר מירי כהנא ממכללת "אפרתה", מילים שיכולות לתת כוח למבצע פסח:"עם פרוץ הניקיונות לפסח רציתי לשתף במחשבה שאני חוזרת ומזכירה לעצמי: כל הניקיונות האלו באו עלינו רק בגלל שאנחנו עשירים גדולים. לא אני אישית, כולנו. רובנו גרים, כל משפחה, בבית משלה. יש חדר נפרד להורים, מטבח, מקלחת ושירותים. הבתים שלנו מלאים רהיטים, בגדים וכלים. רוב הילדים שלנו כל כך שבעים, עד שהם שוכחים חבילות שלמות של חטיפים במגירה ומשאירים בתיק כריכים שאפילו לא טעמו מהם.

כמה אנחנו רחוקים מהדיונים ההלכתיים של פעם על תנור ציבורי לכמה משפחות, על שמלתו היחידה של העני שצריך להחזיר לו מדי בוקר אם נלקחה, או על כיבוס הבגד היחיד שיש לאדם לקראת שבת.

אני בטוחה שלכל אחד מאיתנו יש לפחות סבא-רבא אחד שהיה יוצא מגדרו מרוב שמחה והפתעה אם היה רואה את הרווחה העצומה שהנינים שלו חיים בה.

לכן מדי פעם אני מזכירה לעצמי לעצור את המחשבות על כמה עוד יש לנו לנקות ולבשל, ולחשוב פשוט על כמה יש לנו".

הדמעות של פסח

אלירן אוחיון, מחנך מבאר שבע, כתב את הדברים האלה אחרי הפיגוע בעירו בשבוע שעבר. הם נכונים גם כעת, אחרי הפיגוע הלילה בחדרה:"פעם השתתפתי באיזה סבב שבו ביקשו מאיתנו לשתף זיכרון ילדות חזק במיוחד. עצמתי עיניים וזה בא מיד: תחילת שנות האלפיים, פיגועים המוניים התרחשו כאן כל כמה ימים, וזה הפך לריטואל קבוע - סבתא יושבת אל מול מסך הטלוויזיה ובוכה.

"כילד, התקשיתי להבין את הבכי הזה, כי מה לה ולנפגעים? לקח לי זמן להבין שמבחינתה הם משפחה. התפילות האינסופיות שלה על עם ישראל כשהיד מונחת על המזוזה הסגירו אותה, את סבתא שלי. היא זו שגרמה לי להבין שאני חלק ממשפחה מאוד גדולה ומסיפור מאוד גדול. סבתא הבינה את האירועים עוד יותר לעומק מפרשני הטלוויזיה: הפיגוע לא היה ידיעה חדשותית, אלא משהו מאוד אישי - מנסים לפגוע במשפחה שלנו ובסיפור שלנו.

"כיום סבתא שלי לא בקו הבריאות, בקושי מדברת, אבל כשסיפרתי לה על הפיגוע בבאר שבע זלגה לה דמעה. היא הבינה, אבל לא עד הסוף, אז לקחתי איתי את הדמעה שלה לבית העלמין, להלוויות של הנרצחים והנרצחות.

"בהלוויה של הרב משה קרביצקי, הרב הראשי של באר שבע עלה לספוד, וזעק בבכי מילים מפרשת השבוע: 'וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'', ומאז אותו הרגע – מישהי שעמדה לצידי לא הפסיקה לבכות. אני לא מכיר אותה אישית ובטוח שגם המנוח לא הכיר אותה אישית, ולמרות שלא הכרתי אותה זיהיתי את הבכי – זה הבכי של סבתא שלי. דמעות של עם ישראל".

גלויה מקטמנדו

"שלום סיון, כאן חני ליפשיץ מנפאל. פתחנו בימים אלה מחדש את בית חב"ד בקטמנדו, וההכנות לליל הסדר בעיצומן. הנה קטע שכתבתי וחשוב לי שיקראו, על מה שאני לומדת פה כל שנה בשולחן הסדר שלנו:אלי רק רצה לצאת מהבית, כי כמה אפשר עוד לשמוע את אמא בוכה ומתאבלת? 4 שנים מאז המוות הארור של אבא ועדיין הבית נראה ומרגיש כמו בית אבלים. הוא מרגיש שהוא נחנק. זו הפעם הראשונה שהוא מצליח לנשום. שואף מלוא ריאותיו אוויר פסגות.

"גם נועה איתנו בשולחן החג. כל יום חמישי היא יוצאת לבקר את אבא בכלא. כשהיא עולה על האוטובוס היא מפנה את מבטה לכל הכיוונים, שאף אחד לא ידע. יחד עם אבא, גם היא אסירה. וכאן – היא יוצאת לחופשי.

"מור גם היא כאן. לא יכולה יותר עם הלחץ הלימודי, הבחינות, ההספקים, העבודות, המירוץ האקדמי. חג החירות הוא בדיוק מה שהנשמה שלה צריכה עכשיו.

"כל אחד והסיפור שלו. אחרי 22 שנים ועשרות אלפי מטיילים, למדתי דבר אחד: אין אדם שאין לו סיפור. ואת כל הסיפורים הפרטיים האלה צריך לקבץ סביב שולחן הסדר, לספר יחד את הסיפור המשותף והגדול של כולנו, סיפור יציאת מצרים. לפני הקורונה היו כאן כ-2,000 איש בכל שנה, בליל הסדר הגדול בעולם.

"אני לא יודעת כמה אנשים יגיעו השנה, העולם השתנה. לכן אני מבקשת מכאן שכל אחד, איפה שהוא לא קורא את הדברים, ינסה להביא אל שולחן החג שלו את מי שיש לו סיפור, את מי שלא לגמרי הולך בתלם, שלא ברור מה העיניים שלו מסתירות – ויזמין גם אותו. שיחפש את אלי, נועה ומור שסביבו. 'מבצע פסח' שמתקיים בימים אלה בבתי ישראל כולל ניקיונות, קרצופים וסידורים. אבל חלק מההכנות לפסח זה גם לדאוג שכולם יהיו חלק מיציאת מצרים המשותפת שלנו.

"חג שמח מקטמנדו".

לא תנצחו

הקטע הבא מיועד לכל מי שקם בתחושה עצובה וקשה למלאכת יומו, אחרי הפיגוע הקשה בבני ברק.

אחד השירים היפים של נעמי שמר הוא "לא תנצחו אותי". לפי השם, אפשר היה לצפות לאיזה שיר-עם צבאי, אבל נעמי כתבה שהדרך לניצחון של עם, היא פשוט הרבה מאוד אנשים שקמים בבוקר למשימת חייהם - ללמוד, לבנות, ליצור:

"מחלוני אני רואה רחוב כמו נהר גואה / ואנשים לעבודת יומם הולכים

ותינוקות של בית רבן, עם הילקוט שעל גבם / ובידיהם כמה ענפי הדס פורחים.

פתאום זה בא ומתבהר / ולעצמי אני אומר:

לא תנצחו אותי / לא מנצחים אותי כל כך מהר".

למה אדם שקם לעבודה וילד שהולך לבית הספר, הם סיבה לניצחון? השיר הזה מזכיר דיון שמופיע במקורותינו סביב השאלה: מהו הפסוק החשוב ביותר בתורה?

חכם אחד מציע את הפסוק "שמע ישראל". חכם אחר את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", אבל הפסוק שנבחר הוא: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר, וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם". זה הפסוק שמתאר את הקרבת קורבן התמיד בבית המקדש, בבוקר ובערב, פעמיים ביום, כל יום. ההתמדה, העקביות, הפעילות היומיומית שהיא לכאורה שגרתית אבל בעצם קדושה, המשך החיים מתוך אמונה בצדקת הדרך – זהו סוד הניצחון.

בדיוק את זה האויבים שלנו רוצים להפסיק ולכן כל פעולה של חיים, של בנייה, של מצווה ושל עשייה היום בבוקר – היא חלק מהתשובה. לא ינצחו אותנו כל כך מהר.

ילדי כיתה ג' נפרדים

הרבה הספדים ודברי פרידה נאמרו אתמול על חמשת הנרצחים בפיגוע בבני ברק. הנה הספד קצת אחר. תלמידי כיתה ג' בבית הספר "אור דוד" כתבו על המחנך שלהם, הרב אבישי יחזקאל, וזה אחד המכתבים:"לכבוד המשפחה של הרב אבישי, שלום. רציתי לומר לכם שהרב אבישי יחזקאל היה רב טוב מאוד והיה תמיד משחק איתנו, ולימד אותנו טוב והוא היה בשבילנו ממש כמו אבא, וגם הוא היה עושה הגרלות וגם עשה לנו מסיבה עם לחמניות ונקניק.

"הוא לא ויתר פעם אחת על ללמד אותנו, תמיד היה מלמד ומפנק אותנו, אני מקווה שיהיה לנו רב אחר כמו הרב אבישי, הוא רצה ללמד אותנו הגדה של פסח, הוא רצה לעשות איתנו שיעורי תהילים, הוא היה לומד איתנו ועושה לנו 'עונג שבת', מביא ממתקים, חטיפים, והיה אומר איתנו תהילים ולא היה מפספס תורה שנייה אחת, כל הזמן היה לומד.

"אני מרגיש עכשיו בלב לא טוב, קשה לי מאוד, אבל לפחות נשאר לנו כל מיני סיפורים ולימודים שהוא לימד אותנו ושהוא היה כותב אותם, והיה לו כתב יפה. ואני מרגיש רע בלב ואני בטוח שהוא נמצא במקום הכי טוב עכשיו והכי קרוב לה' וקרוב לצדיקים.

"ואני רוצה לשמח אותו בשמיים ולעשות את מה שהוא תמיד היה אומר לנו: 'היזהרו בכבוד חברכם'.

1. ללמוד טוב.

2. להאיר פנים לחבר.

3. לדבר בלשון נקיה.

4. ולעזור בשמחה לחבר.

"זכיתם שהיה לכם אבא כזה".