פרשת תזריע: היצר הרע שולף סכין, והנשמה צועקת: תכניע אותו! האם אנחנו יורים?

תנו לי אל"ף. אלף.

תנו לי וא"ו. ואו.

תנו לי בי"ת. בית.

עזבו, זה סתם ארוך. אובדן משילות, בקיצור. זה מה שקורה במדינתנו המבולבלת בימים האחרונים. 

מי היה מאמין שחיי אדם יכולים להיות כמו אופניים, שפתאום יכול לבוא ערבי ולקחת...

בזמן שראש הממשלה היה עסוק בלהתבדח כיצד ניתן לזכור את המעבר משעון חורף לקיץ, לבל נשכח חלילה מתי מרוויחים שעה ואימתי מפסידים שעה - יהודים הפסידו חיים ומשפחות רוצחים הרוויחו קצבאות...

מה אתם יודעים? בכפר קאסם כבר התחילו במסע איסוף נשק - משוטרים...

אינני מתכוון להורות הלכה, אבל מסופקני אם השנה נצטרך למכור את החמץ לנוכרי, אחרי שכל המדינה שלנו כבר מכורה לגוי...

אז נכון, בניסן עתידים להיגאל, ויש כל כך הרבה סימנים שהגאולה כבר ממשמשת ובאה, אבל לא אכחד, שבכל פעם שאני מתבונן במהלכי הממשלה שלנו, אני רואה רק חצי משיח.

למה רק חצי?

כי תמיד אני רואה רק את החמור...

פרשתנו כל כך אקטואלית, ובה נוכל למצוא את הדרך להשיג את החצי השני של הגאולה.

* * *

פרשתנו עוסקת בין היתר בפרשת נגעים.

אדם שבגאוותו דיבר סרה על אנשים, חטף את עונשו בנגעים קשים שבאו על ביתו, בגדיו וגופו.

ועל כך אמר החכם מכל אדם: "נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים" (משלי י"ט, כ"ט). איזה שפטים ונגעים נכונו ללצים? נגעים! (ויקרא רבה ט"ו, ד').

וכה אומרים חז"ל (שם): "משל למטרונה (שרה חשובה) שנכנסה לתוך פלטין של מלך. כיון שראתה מגלבים תלויים, התחלחלה. אמר לה המלך: אל תתייראי, אלו לעבדים ולשפחות. אבל את? לאכול ולשתות ולשמוח! כך כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים, התייראו. אמר להם משה: אל תתייראו, אלו (הנגעים) לאומות העולם, אבל אתם? לאכול ולשתות ולשמוח! שנאמר "רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהלים ל"ב, י')".

וצריך להבין, הלוא הגויים אינם מטמאים בנגעים (תוספתא, נגעים ו', ד'). אם כן, ודאי שפרשת נגעים נאמרה רק עבור ישראל, אז מה פשר ה"נחמה" שניחם משה את ישראל שהנגעים יועדו לאומות העולם?

נתבונן.

* * *

את הסיפור הבא סיפר רבי אריה לוין זצ"ל, ועדותו הובאה בספר "מאיר עיני ישראל" (חלק ב').

באחד הימים למד רבי אריה לוין בבית הכנסת הגדול בעיר מולדתו הרוסית "אורלא", הסמוכה לביאליסטוק, ולפתע נכנס ה"חפץ חיים".

באותם ימים נהג ה"חפץ חיים" להסתובב בעיירות ברחבי רוסיה לצורך מכירת ספריו על שמירת הלשון.

באותו בית הכנסת ניצב על עמוד החזן קלף שעליו נכתב בדיו "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" - מנהג שהונהג כדי להזכיר למתפללים "שלא לשיח שיחה בטלה בתוך התפילה, מאימת השם" (משנ"ב, סימן א' ס"ק ד').

אלא, שבאותו בית הכנסת היה הקלף סמוך כל כך לנרות שדלקו על עמוד החזן, ולא הייתה זכוכית שחצצה בין הקלף לבין חום האש. במקרה כזה, דעת ה"חפץ חיים" למחות ביד העושים כן, מאחר וחום האש עלול לגרום חלילה למחיקת שם ה' מעל גבי הקלף (שם).

כאשר ה"חפץ חיים" הבחין בדבר, הוא פנה לאדם אחד שעמד בקרבתו ושאל: "אמור נא לי, מדוע אין זכוכית על גבי הקלף שמונח על עמוד החזן?".

הצביע הלה על אדם אחד, ואמר: "הנה, זה בגללו! הוא הגבאי של בית הכנסת, והוא לא רוצה לשים זכוכית על גבי הקלף!".

באותו רגע נזעק ה"חפץ חיים" ואמר בחרדה נוראה: "לשון הרע! לשון הרע! אני לא שאלתי אותך מי לא שם זכוכית, אלא למה אין כאן זכוכית!", ומיד נמלט מבית הכנסת; כנראה כדי שלא ייוודע לו מי הגבאי ויכשל בלשון הרע.

את המעשה הזה סיפר רבי אריה לוין בפני תלמידיו בישיבת "בית אריה", ואמר: "לקול זעקותיו ולמראה הזדעזעותו של ה'חפץ חיים', הייתי בטוח כי נחש הכישו...", והוסיף: "המראה הזה כה השפיע עלי אף יותר מכל ספרי המוסר שלמדתי בחיי. מאז נכנס בי פחד של ממש לדבר או לשמוע לשון הרע".

ה"חפץ חיים" הקפיד ראשונה בעצמו לנצור את לשונו ולטהר את אוזנו משמיעת כל נדנוד רע.

ויש בהנהגתו מסר נורא לחיינו.

* * *

לפני שבוע, מחבל נתעב קיפד את חייהם של ארבעה יהודים בבאר-שבע הי"ד. מראה השטן המניף סכין מגואלת בדם חפים מפשע, ומאיים לטבוח את נהג האוטובוס שניצב למולו עם נשק שלוף ועם חשש לירות, עורר בי מחשבה מטלטלת.

לא, לא אובדן המשילות טלטל אותי. גם לא ההוראות הלקויות של פתיחה באש לעבר רוצח שפל. הייתה זו תובנה שקשורה לחיי כולנו.

אין ספק שבלב כל מי שהביט בתרחיש הדהדה צרחה אילמת: "נו, תירה בו כבר! תירה!". אבל האיש בחולצה הכחולה עדיין לא ירה. הוא היה עסוק בשידול השטן להניח את כלי זיינו.

חלילה לנו מלהלין על אדם מבוהל המהלך בחרדה על חבל דק בין הרצון להציל את חייו וחיי סובביו, לבין הפחד מלעשות זאת מחשש שייענש בעד השכמתו להרוג את רוצחו. שלא נעמוד במקומו.

ובכל זאת, למדתי מזה משהו לחיי היומיום שלנו.

לא אחת אנו נקלעים לפיתוי כלשהו לעבור על רצון ה'. מולנו ניצב היצר הרע עם עוון מושחז, מוכן לנעוץ בנפשנו ולטמאה. ולעומתו, ניצבים אנו למולו עם ארטילריה אלוהית - עם נשמה שהיא חלק אלוה ממעל, אך מהססים. אולי זה באמת לא כל כך נורא להתפתות לעבירה? מה הביג-דיל?!

היצר הרע מפתה לדבר ולשמוע לשון הרע, לפגום בעיניים, לפגוע בחבר, להזיק לשכן, לזלזל בהורים, להקניט את האישה, להשפיל את הילדים בתוכחה, והנשמה צורחת: "נו, תתגבר עליו! תכניע אותו!".

והאם אנחנו כן יורים?

ה"חפץ חיים" לימד אותנו כיצד יורים ביצר הרע: פשוט כובשים את הפיתוי ונסים ממקום הניסיון!

השטן ודאי שכנע את ה"חפץ חיים" להשתהות מתוך מחשבה שמאן דהוא ירכוש את ספרו ובזכותו יתחזק בשמירת הלשון, אך כיוון שבעקבות כך הוא עלול היה להיכשל בשמיעת לשון הרע, אז הוא פשוט ירה - נס והתנוסס!

זאת המטרה של פרשת נגעים.

עם ישראל פחדו שייענשו בעקבות הנגעים, ועל כך ניחמם משה: העונשים מיועדים לאומות העולם על שאינם שבים בתשובה, אולם הנגעים נועדו רק לעורר את החוטא שישוב בתשובה וירה ביצרו.

שכן אמרו חז"ל (ויקרא רבה י"ז, ד'): "אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה". מפני כך הביא הקב"ה בתחילה את הנגעים על ביתו של החוטא, ומשלא שב בתשובה נוגעו בגדיו, ורק לאחר מכן גופו (שם).

* * *

העולם גועש, מלכויות מתגרות זו בזו, ואין זה אלא לעוררנו לשוב בתשובה ולנטרל את היצר הרע.

הנשק בידנו, וכבר למדנו כיצד להשתמש בו.