"קראתי אלפי ספרי פילוסופיה, ואז הודעתי להוריי: 'אני רוצה גמרא'"

הוא בן 39, נשוי, אב לחמישה ילדים ומתגורר במושב שובה. עד כאן נשמעים חייו של אהרון אריאל כשגרתיים לגמרי, אלא שמסתבר שזה לא ממש ככה. תהפוכות רבות חלפו עליו עד שהגיע למקום בו הוא נמצא כיום. כל צעד שביצע בחייו לווה בחקירה מאומצת, בבדיקה עצמית, ובהרבה מחשבה.

"החזרה בתשובה שלי לא התרחשה במקרה", הוא מסביר, "אלא היא הייתה תהליך ממושך מאוד. גם העיסוק שלי כיום כמנהל קהילות ברחבי העולם, מתבסס על מה שחוויתי בחיי ועל התובנות שלמדתי במהלכם. גם כיום אני מצוי בתהליך של לימוד וחקירה, זה משהו שלא נגמר, ואני לא חושב שצפוי להיגמר אי פעם".

המסע אל היהדות

כילד גדל אהרון אריאל בקריית טבעון. "נולדתי למשפחה חילונית ממוצא מרוקאי, עם קצת מסורת. היו לנו למשל קידוש בשבת ומצות בפסח, גם חגגתי בר מצווה, אבל לא הרבה מעבר לכך".

אריאל זוכר את עצמו מאז ומעולם כילד שאוהב לחקור ולבדוק. "מאז שהייתי בן 14 עניינו אותי נושאים ברומו של עולם, כמו תחומים סביבתיים, חברתיים וכלכליים. מכיוון שאבא שלי עסק בהייטק היה ברשותי אינטרנט מגיל מוקדם מאוד, כך שיכולתי לחפש באופן חופשי חומרים שמעניינים אותי, ואכן הגעתי אליהם. לא הסתפקתי במחשב, אלא גם שאלתי בקביעות ספרים שונים מהספרייה וגם טיפחתי בביתי ספרייה פרטית גדולה שמנתה כמה אלפי ספרים. לא ספרי מתח והרפתקאות, אלא ספרי פילוסופיה מעמיקים. אז עוד לא ידעתי להגדיר זאת, אבל הייתי במסע של חיפוש, מבלי שידעתי אפילו מה אני מחפש".

וכאן מגיעה תפנית בעלילה. "באחד הימים", מספר אריאל, "התכתבתי במייל עם חבר אמריקאי שאינו יהודי, בשפה האנגלית כמובן. ואז הוא כתב לי משפט מפתיע: 'אני מקנא בך כי אתה יודע לקרוא בעברית'. התפלאתי מאוד ושאלתי אותו מה כל כך מיוחד בשפה הזו. הוא הסביר לי: 'אני אוהב מאוד לקרוא ספרי תלמוד. עד היום קראתי רק את התרגום שלהם ולא הייתה לי גישה למקור. הלוואי שיכולתי לקרוא את המקור בעברית'.

"כיום", מציין אריאל בחיוך, "אני כבר יודע שספרי התלמוד כתובים אמנם באותיות עבריות, אך לא בעברית מודרנית. כלומר, העובדה שאני יודע עברית אינה אומרת שאני מסוגל להבין את ספר הזוהר למשל. אבל בעקבות אותה התכתבות התחלתי להרגיש סוג של פספוס – בן אדם שנמצא מעבר לים אומר לי שהוא משתוקק לדעת עברית כדי להבין את ספרי התלמוד, ואני לא אציץ לבדוק מה כתוב בהם?'"

בשלב הבא הוא כבר מצא את עצמו קורא את ספרי הרמב"ם וכן מנסה ללמוד זוהר וגמרא. "ליום הולדת של גיל 17 ביקשתי מאמא סט של גמרא שטיינזלץ, והתחלתי ללמד את עצמי גמרא. לא היה לי מורה, למדתי הכל לבד. מלכתחילה נכנסתי לתוך עולם התלמוד עם שאלה מרכזית אחת – מה יש ליהדות להגיד על נושאים שמעניינים אותי, כמו כלכלה, בריאות, שמירה על הסביבה הציבורית, וכדומה? אלו היו שאלות רוחב והייתי סקרן לגלות איזה תוכן מצפה לי לגביהן".

אחרי כמה שנות לימוד, הוא הגיע למסקנה מעניינת ובלתי צפויה: "התחלתי להבין את ההבדל בין ספרי היהדות לבין שאר ספרי הפילוסופיה. כך למשל אם ניקח את קרל היינריך מקס, שהיה ממציאי הקפיטליזם, ונשאל אותו או אחד ממשיכי דרכו מה יש להם להגיד על הכלכלה במדינה, הם בוודאי ישיבו תשובות אינטליגנטיות מאוד. אבל אם נשאל אותם מה יש להם לומר בנושא משברים זוגיים, או מה דעתם על עולם הרפואה, לא תהיה להם מילה בנושא. כי הם מתמצאים רק בתחום אחד. כך גם יקרה כשנבחן חוקרים העוסקים בשיטות פסיכולוגיות שונות. בוודאי יהיה להם הרבה מה לומר עלינו כקהילה וכבני אדם, אך בשיעורי האינפלציה למשל הם כלל לא יבינו.

"ביהדות לעומת זאת המצב שונה. אמנם מדובר בתורה שניתנה לפני אלפי שנים, אך היא כוללת בתוכה סטים של מושגים הלכתיים הרלוונטיים למגוון תחומי החיים. הדבר המדהים הוא שאם אתה רק מבין את הרציונל שעומד מאחורי המושגים ההלכתיים האלו, תוכל גם להשליך זאת על תחומים אחרים בחייך האישיים. כי התורה היא בסיס לכל".

ומה עבר עליך כשהתחלת להבין זאת?

"בתחילה היה שלב של הכחשה, כיום אני יודע שזה נפוץ מאוד אצל בעלי תשובה. היה לי קשה להשלים עם זה שמה שאני מבין הוא אמתי, ועוד יותר קשה להשלים עם ההשלכות המחייבות – מה, אתחיל כעת לשמור שבת ולאכול כשר? הרי זה בלתי מציאותי. אחר כך הגעתי אל השלב השני – הרגשתי כבר לא בנוח לחלל את השבת, אבל הסברתי לעצמי ש'אם אני נוסע לים ברכב בו נוהג חברי ואני יושב לידו – זה בסדר', וכך בעוד תחומים נוספים".

אריאל מדגיש כי הוא מדבר על הימים של לפני 20 שנה, בהם העולם היהודי לא היה מפותח כמו היום, ולא הייתה אפשרות למצוא בכל פינה בארץ קהילה תומכת. "התחושה שלי הייתה שברגע שבו אני משנה את דרך החיים שלי, אני נשאר ללא חברים. זה לא מה שרציתי".

מנהל של קהילות

בשלב הזה מצא את עצמו אריאל ממתין במקום. אחרי שנים של התקדמות הוא לא ידע להיכן פניו מועדות, אלא שאז הדברים התפתחו כבר מאליהם. "מהר מאוד גיליתי שחבריי החילוניים מתחילים להתייחס אליי כמו עוף זר", הוא מסביר, "הם הרגישו שאני שונה ולא יכלו עוד לראות אותי כחלק מהם. באותם ימים הייתי חלק מתנועת הנוער העובד והלומד, ולא רציתי לעזוב, אך גם שם הרגישו שאני לא ממש שייך. למרות זאת המשכתי להגיע לפעילויות, עד שבשלב מסוים, אחרי שחילקתי לחניכים חוברת שכתבתי ובה 80 עמודים על היסודות היהודיים של תנועת העבודה – הם טענו שמדובר בתנועה חילונית ולא ייתכן להפיץ בה 'חומרי הסתה'. מהר מאוד הבנתי שהגיע הזמן שייפרדו דרכנו. עזבתי את התנועה והתחברתי יותר לעולם הדתי. גם את זה אגב עשיתי בכוחות עצמי, כאשר ביררתי דרך האינטרנט מיהם הדמויות והרבנים המובילים, ופניתי אליהם ישירות".

נשמע שהתהליך נעשה אצלך באופן מאוד שכלתני. לא היה בו שום רגש?

"כמובן שהיה גם רגש. היו נסיעות עם חברים למקוואות ולהתבודדויות ביערות, הייתה גם קריאה בספרי מוסר וביניהם הספרים של רבי נחמן וספרי אדמו"רי חב"ד – שממש עיצבו לי את האישיות. אבל ההבנה העמוקה היא זו שהניעה אצלי את השינויים המעשיים".

בהמשך דרכו הוא הגיע לירושלים, התחתן, ועבר יחד עם אשתו להתגורר במושב שובה, שם התחבר לקהילה גדולה של בעלי תשובה. "כיום במקצועי אני מנהל של רשת קהילות יהודיות הפרושות ב-30 ארצות ברחבי העולם", מספר אריאל. "הרעיון הוא להעניק לקהילות קטנות את התמיכה הנדרשת, ולאפשר לבני הקהילה לנהל את עצמם. אני עובד בשיתוף עם משרד התפוצות וארגון אמריקאי בשם 'חזון'. העבודה מרתקת ומפגישה אותי עם אנשים מיוחדים, מלאי רוח של שליחות".

אגב, אריאל מציין כי חמש מהקהילות שתחת ניהולו מתגוררות באוקראינה, וחלק מחבריהן ממשיכים להתגורר שם בימים אלו. "אנחנו שומרים איתם כל הזמן על קשר, דואגים לחילוצים, העברת אוכל ותרופות, ומנסים לעזור להם גם מבחינה הומניטרית", הוא מספר.

השמיטה כמשל

לצד עיסוקו היומיומי של אריאל, הוא גם עוסק בהוצאת ספרים בנושאים שונים. בשנה זו הוא החליט להוציא לאור ספר ייחודי מאוד בנושא השמיטה, שדווקא לא עוסק בזווית ההלכתית שלה.

"כפי שציינתי, אחד הדברים שהתוודעתי אליהם בתחילת דרכי בתשובה הוא ההבנה שבתורה וביהדות יש רעיונות יסוד שאפשר ללמוד מהם לגבי כל תחומי החיים. אחד הרעיונות הכי מעמיקים וחשובים הוא נושא השמיטה. במצווה הזו ובכל יתר הדברים שקשורים אליה יש הרבה עומק, ואפשר ללמוד מהם גם לתחומים אחרים בחיים".

למה אתה מתכוון?

"בספר אני בעיקר מסביר על היסודות שמאחורי רעיון השמיטה, ומדגים איך אפשר להשתמש בהם בימינו כדי לייצר חברה טובה יותר. כך למשל יש את המושג 'שנת שבתון' שמוכר לכולנו מהאקדמיה ומתחום החינוך. כיום מבינים שכדי שאדם יוכל להמשיך לעבוד ולתת מעצמו, הוא זקוק פעם בשבע שנים לעצירה לצורך מנוחה והתרעננות. זה מתבסס לגמרי על נושא השמיטה.

"גם ברמה המעמיקה יותר, אפשר לראות שהיו שנים בהיסטוריה הרחוקה, בהן השמיטה נחשבה לשנה קשה מאוד עבור החקלאים. על פי תיעוד שיש משמירת השמיטה לפני חורבן בית שני ועד למרד בר כוכבא – אפשר לראות שאנשים רעבו ללחם בשנות השמיטה, הם לפעמים שקעו בעוני רב בשל ההקפדה על המצווה. על פי ההבנה שלי – התורה באה ללמד אותנו בכך יסוד חשוב: השמיטה היא למעשה מעין משבר מתוכנן בחייו של האדם. מכאן אנו יכולים ללמוד שדווקא זמני משבר יכולים להיות עבורנו זמנים להתקדמות וליצירת דברים חדשים. ככל שנתכנן מראש את המשברים, כך נגלה שיש לנו פחות משברים בלתי צפויים בחיים".

הדברים מאוד תיאורטיים. תוכל לתת דוגמה מוחשית?

"בואו נסתכל סביבנו, על אנשים בטווח הגיל 30-40. כמה מתוכם עובדים כיום באותה עבודה שעבדו לפני חמש או עשר שנים? רק מעטים. לעומת זאת, אם נבחן את ההורים שלנו ואת הדור הקודם – נראה שכמעט כולם הגיעו לגמלאות עם אותה עבודה בה התחילו לעסוק כצעירים. הסיבה לכך היא שכיום אנחנו מבינים שתחומי העיסוק עוברים שינויים במשך השנים, חלקם הופכים לבלתי רלוונטיים, וחלקם מומצאים מחדש. זה אומר שלכל אחד מאתנו צפוי מעין משבר, כשהוא יידרש ככל הנראה לשנות משהו בדפוס עבודתו. בדיוק על משבר כזה השמיטה מדברת. אילו רק ננצל את הזמנים של החלפת עבודה או שינוי בעבודה, כדי להזניק את עצמנו קדימה, נוכל להפוך את המשבר להזדמנות. זה לא סתם שהמילה 'משבר' משמשת בתנ"ך בהתייחסות לאישה יולדת. כי היא אמנם האישה נמצאת ברגעים הקשים ביותר בחייה, אך דווקא מתוכם יקרה הדבר המשמח ביותר, והיא תביא נשמה חדשה לעולם".

אריאל מדגיש כי השמיטה באה גם ללמד אותנו את נושא התכנון מראש. גם לכך יש לו דוגמה מרתקת: "שמעתי פעם מחבר בוגר חיל האוויר דבר מעניין. לטענתו, ישנם חוקרים שבדקו את תאונות המטוסים הקטלניות וגילו שהפרשי הזמן ביניהן די דומים, ובממוצע יש אחת ל-3-4 שנים תאונה קטלנית. כשהם ניסו להבין את הסיבה לכך הם הגיעו למסקנה שככל הנראה אחרי שמתרחשת תאונה קטלנית יש תקופה בה הטייסים ערניים מאוד ומקפידים על כל מה שצריך, אך ככל שחולף הזמן כך הם משתחררים מהטראומה ומתחילים להתייחס לכללים באופן משוחרר יותר, עד שמתרחשת תאונה נוספת.

"ברגע שהבינו זאת בחיל האוויר הם החליטו לייצר השפעה דומה, רק בלי לדאוג לתאונה. כך, פעם בתקופה הם מקפידים לייצר חדר אימונים למשך שבוע שלם, בו מבצעים תחקירי בטיחות שונים, כאשר מפמפמים לתודעת הטייסים על הסכנות שעלולות להתרחש. זה לא מבטל את התאונות ב-100%, אך מצליח למתן אותן ולהאריך את טווחי הזמן ביניהן. אני חושב שזהו יסוד חשוב מאוד שניתן ללמוד מהשמיטה, וכדאי שכל אחד מאתנו יאמץ אותו לעצמו במהלך הדרך".