איה קרמרמן מוותרת על הפנטזיה של פסח, ובוחרת בחלום טוב יותר

ובחלומי אני יושבת לשולחן החג. המפה לבנה, הכלים בוהקים ופרחים לבנים מקשטים את השולחן. לא היה קל למצוא אותם בשנת שמיטה, אבל היה שווה את המאמץ. על הצלחת שלי מונחת הגדת הפסח. כמה ייחלתי להגיע לרגע הזה. כמה עמלתי עבורו. אני מתבוננת סביבי. בעלי לבוש בקיטל. הילדים מסבים על הכריות שהכינו בגן לפני כעשור. אני שומרת עליהן באדיקות, הן אתרוג הפסח שלנו, נשלפות ממקום המסתור שלהן ללילה המיוחד בשנה. אפילו שהבנים כבר מזמן בישיבה, הם נמסים לתוך הכרית הקטנטנה שעליה ציירו בגן סיגל. הם מסופרים, חגיגיים, מחייכים. הבנות מתוקות בשמלות החדשות שחיכו להן בסבלנות בארון.

ניחוח אקונומיקה ומרכך כביסה מרחף באוויר. אני שואפת את תמהיל הניקיון מלוא הריאות ומתמוגגת. החלונות המבריקים מחזירים לי קריצה נוצצת. בחלומי כל מגירה שאפתח תהיה נקייה ומאורגנת כאילו מארי קונדו גרה בביתי בחודש האחרון. נקי רק מחמץ זה לחלשים. מיון, ניפוי, קרצוף, סידור וארגון הם שם המשחק. אי לכך ובהתאם לזאת, כיסויי הראש מקופלים כחיילים. הבגדים שעבר עליהם פסח דאשתקד יצאו לתרומה. הצעצועים השבורים כבר מזמן במזבלה. מגירות הניירות מקוטלגות. את שואב האבק ניגבתי עם מגבון מבפנים, אפילו שבדעה צלולה אני מבינה שזה ממש לא חמץ שראוי למאכל, ואני אומרת את זה כאחת שהייתה לה כלבה 17 שנים. אפילו את מגירת נוזל הכביסה ניקיתי, לפני שמכונת הכביסה יצאה לשבוע החופש שלה.

אני מסתכלת על עצמי. שמלה חדשה שקניתי בסייל, מידה סמול (אבל זה כבר שייך לחלום אחר, כמו האיש הכחול מהסיפור האחר). אני מתרכזת כלא מאמינה בכפות ידי. לא רק שהן לא נראות כמו ידיים של כורה פחם, לתדהמתי הן מסודרות, מרוחות בלק, לא ג'ל (שונאת, לא בריא). אני מזיזה את הראש ימינה־שמאלה. כלום, הצוואר לא תפוס. גם הגב לא כואב. חלום, כבר אמרנו. בכלל, אני מרגישה ערנית, נראה שישנתי צהריים. פינוק. אני מביטה פנימה. אני נטולת רגשות שליליים. נותרו לי אפס מטלות ברשימת המשימות. הלחץ של השבועות האחרונים התפוגג ממני. אני מאושרת. באמת זה הזמן הנכון לברך שהחיינו בשם ובמלכות.

המטרה: לסמן וי

בליל הסדר לפני 12 שנים הייתי במצב הכי רחוק מהחלום המתוק הזה. השולחן היה מושלם, המפה היתה לבנה והאוכל היה חלומי. אה, כן, שכחתי את החלק שאמור להיות הכי חשוב - הבית היה נקי מחמץ. אבל מה זה נתן? כלום. עבדתי במטבח יותר שעות ממתמחה במחלקה כירורגית, והגעתי לשולחן עייפה ומרוטה. באמצע ההגדה התחלתי לרעוד. עייפות החומר עשתה את שלה, והגוף אמר "פוס משחק, סיימתי להיות סבלני לשטויות שלך. עכשיו תקשיבי לי". התפוצץ לי הראש. לא ידעתי אם אקמול זה כשר לפסח, וגם ככה האקמולי היחיד שהיה בבית היה בתצורת נר. נכנסתי עם התינוק למיטה והקשבתי לסדר שהתנהל בסלון, בלעדי, עד שנרדמתי. אפילו לבכות לא היה לי כוח. גם דמעות לא היו, כי כנראה התייבשתי. לא עוד! החלטתי אז שלא משנה מה, למצב הזה אני לא חוזרת.

בואו נאמר את האמת. לחלום שלי על ליל סדר מושלם יש מעט מאוד שייכות לפסח. הפנטזיה קשורה לפסח בקשר ישיר בערך כמו הקִרבה הגנטית לבת דודה שלישית מצד המחותנים. למה, אתן שואלות? כי אני, כמו 99% מנשות ישראל הצדיקות, לוקחת את ניקיון הפסח למקום שונה בתכלית מכוונת המשורר. לקחנו את רעיון בדיקת החמץ והגדלנו אותו לממדי פלצות - למקום שקוראים לו "הפרויקט השנתי לארגון הבית והעפת שלל לא נחוץ". לא מצאתי שֵם יותר קליט. אלו אדי האקונומיקה שממסכים את תאי המוח. סליחה. אני יודעת שזה כמעט חתרני מה שאכתוב עכשיו - אבל הבית שלנו יכול להיות כשר למהדרין מבלי שנעבור ונקפל מחדש את מגירת כיסויי הראש. גם הניירת שלנו חפה טבעית מחמץ.

יודעות למה כן קשורה הפנטזיה הזו, שכולנו אוחזות בה כקרנות המזבח? לרצון שלנו להרגיש שאנחנו בשליטה על החיים שלנו. הרצון להרגיש כסופר וומן שמתקתקת הכול. לועסות ויורקות מהמורות. מדלגות בחן מעל הגליצ'ים הקטנים של החיים. את הבלגן והלכלוך מתחת לבוסטר באוטו - אנחנו מנפות החוצה בלי למצמץ ובעיקר בלי להתעצבן. את כמות הצעצועים ההזויה - אנחנו יודעות לסדר מתוך שינה. על הכול אנחנו שולטות ביד רמה ובזרוע נטויה. אין אבק העומד בפנינו. בנוסף, אנחנו רוצות לדעת שיש יום אחד בשנה שזהו, אין יותר עבודה. שסיימנו. שמחר ומחרתיים אין פינה אפלה שלא ניקינו, אין מה להעיף או לכבס. אנחנו מתות לדעת שעשינו וי על הכל. במרדף המדומיין שלנו אחר חמץ, אנחנו מבקשות חופש. חופש מלהרגיש שאנחנו לא מספיקות, לא מספיק טובות, לא חרוצות דיינו.

בלי להיות שפחה מצרית

יודעות מה? השנה אני מחליטה לשחרר את הפנטזיה היפה שעליה חלמתי. כדאי כבר מעכשיו להודות על האמת - ברור לכולנו שכך או כך היא לא תתגשם. למה? כי יש לנו חיים חוץ מפסח. יש עבודה וילדים, ויש גבול לכוחות הפיזיים שלנו. אז הגיע הזמן לגבש פנטזיה חדשה, כזו שבוחרת בי ולא בסידור של עוד מגירה מבולגנת בשעות הקטנות של הלילה. השנה אני קובעת סדר עולמי חדש. אני מפסיקה לעבוד את העבודה הזרה מימי אברהם אבינו - האבק. השנה אני גם משליכה מתוכי את החמץ הפנימי שלוחש לי "יא מעגלת פינות שכמוך, עצלנית". השנה אני מתמקדת בחמץ, זה האמיתי. לא זה שאני הוזה שאורב לי במגירת הגרביים. השנה אני מתמקדת במקומות שאשכרה יש בהם חמץ. אם זה לא מספיק, הריני מקבלת על עצמי להאמין באמונה שלמה בביטול חמץ. בלב, על אמת. בלי להרגיש פח עם עצמי כי הבית נקי, אבל לא מסודר מהיסוד כמו אותה פנטזיה לא אפשרית.

השנה אני רוצה בשבילי יותר. מה יש יותר מהפנטזיה האולטימטיבית? להיות מוכנה רוחנית ולא רק פיזית. בעלי והילדים מגיעים לשולחן אחרי שהם מכינים את עצמם רוחנית לחג, אלו בבית הספר ובעלי בלימוד שלו. אני, לעומתם, יושבת כל שנה מחדש בבית נקי אבל נטולת הכנה אמיתית, רוחנית, וזה מבאס אותי. גם אני רוצה להיות יותר ממרכבה לביעור חמץ. גם אני רוצה להכין וורט מרגש. גם אני רוצה לקחת לעצמי רגע, לעצור ולהקשיב לשיעור תורה (מי שתכתוב לי שאפשר לשמוע שיעורי תורה בזמן הניקיונות - תיסקל בשאריות ספוג הפלא). גם אני רוצה להתכונן ליציאה הפרטית שלי ממצרים. גם אני כלולה ב"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

השנה הפנטזיה שלי מתמקדת בהבנה שאני לא באמת צריכה להיראות כמו שפחה מצרית כדי להיות ראויה לצאת משם. השנה אני לוקחת הפסקה, מבטלת את החמץ שבתוכי, שמסביר לי ארוכות כמה אני מפשלת, והולכת ללמוד איך מרגישים אנשים שמאמינים באמת ב"די דיינו". יאללה, נכנסת לנקות את המטבח. מגירת הטושים תחכה לספירת העומר.

ומי שקשה לה להכיל את המהפכה הזו ועדיין חולמת שיום אחד בשנה הבית יהיה מסודר למהדרין - אפשר לסדר גם יום אחרי פסח. תגלית, אני יודעת.