סיון רהב מאיר: מיהם ההרוגים, ומיהם המחבלים, להבדיל? צריך להתחיל להבין מי נגד מי

אחד עשר נרצחי השבוע האחרון עוזרים לנו לשרטט את קווי הסיפור כולו: נפתח בפיגוע בבאר שבע. משפחתו של מנחם יחזקאל עלתה לישראל מהודו, בצעירותו. הרב משה קרביצקי עלה מברית המועצות לשעבר. לורה יצחק עלתה ממרוקו בגיל צעיר. משפחתה של דוריס יחבס היא מתוניסיה. המחבל התנקש בארבעה יהודים שמסמלים את קיבוץ הגלויות של דורנו.

בפיגוע בחדרה נרצחו שיראל אבוקרט, שעלתה עם משפחתה לאחרונה מצרפת, ויזן פלאח, בן הכפר הדרוזי סמיע, שבניו כרתו ברית דמים וברית חיים עם ישראל.

בבני ברק נרצחו הרב אבישי יחזקאל ויעקב שלום, שניהם חרדים, אמיר חורי, שוטר נוצרי מנוף הגליל, ושני עובדים זרים מאוקראינה שבאו לעבוד בישראל, ויקטור סורוקופוט ודמיטרי מיטריק.

ומי הם המחבלים, להבדיל? מוחמד אבו-אלקיען מהישוב חורה נשא תעודת זהות כחולה, הוא ישראלי, ממש כמו הישראלים שרצח. שני המחבלים בחדרה – איברהים ואיימן אגברייה – גם הם אזרחים ישראלים, תושבי אום אל פאחם. ובבני ברק – המחבל הוא דיא חמארשה, פלסטיני.

מה אפשר ללמוד מכל הפרטים הטכניים האלה? שצריך להיגמל מאמירות מכלילות מדי, ולהתחיל להבין מי נגד מי.

שוב ושוב שרים בממשלה מדברים על "שנאה" סתמית שמובילה לפיגועים, על איזו "קיצוניות" או "אלימות" או "פנאטיות", כאילו אין כאן הקשר ורקע. אחרי הפיגוע בבאר שבע רבים כעסו, ובצדק, על השר בר-לב שאמר שהמחבל ייתפס וייכלא, בעוד שהוא כבר חוסל. אבל הסיפור האמיתי לדעתי היה חוסר היכולת שלו לומר בהספד שנשא משהו על כך שמדובר בסכסוך לאומי, שהנרצחים נרצחו בגלל יהדותם. אחת המשפחות השכולות גם הביעה באוזניו את צערה על כך. השר רק תקף איזו "שנאה" כללית שמרחפת בעולם.

אלה לא רק הפוליטיקאים, אלא גם השופטים. נזכיר: שלושה מתוך ארבעת המחבלים השבוע כבר היו בכלא, בידי ישראל. כמה מאמצים הושקעו בלכידתם, בחקירתם, במשפטם – ולצערנו גם בשחרורם לחופשי. פעם אחר פעם השופטים הקלו עמם כי הם "נורמטיביים" ו"רוצים לחזור לחיים תקינים". הם מתייחסים אליהם כאל אנשים פרטיים שמעדו, כאל עבריין פלילי, ולא כאל אויבים מרים בסכסוך. צעיר שרצה להצטרף לדאע"ש ונכנס לכלא רק לשנתיים וחצי, ושם פגש עוד חברים כמוהו, יצטרף לדאע"ש שוב כשישתחרר. למה כל כך קשה לנו להכיר בכך שהם שונאים אותנו? המרחם על אכזרים, אומרים חכמינו, מתאכזר לרחמנים. מי שמקל עם מחבל כזה, מאמלל בסופו של דבר את ההרוגים, הפצועים והמשפחות השכולות שיסבלו ממנו כשישתחרר. הרטוריקה הסלחנית הזו, שמעידה על תפיסת עולם שבה הסכסוך הזה אינו לאומי, מסוכנת. האם מישהו במערכת המשפט חזר השבוע לפסקי הדין האלה וערך בדק בית?

עכשיו לאמירות בסגנון "מוות לערבים". הן מקוממות תמיד. אבל כשהן שנשמעו השבוע, אחרי מעשה הגבורה של הערבי אמיר חורי – הן הפכו מגוחכות. יש כאן בעלי ברית יקרים וחשובים. מתוך 11 הקורבנות, ארבעה לא-יהודים נרצחו השבוע, בגלל הקשר שלהם אלינו. האם נדע לתת תחושת שותפות לדרוזים, לנוצרים וגם למוסלמים כאלה, שבאמת מתנגדים בכל תוקף לטרור?

אז לפני כל השוטרים שנפרסים בשטח, לפני כל הצעדים המעשיים, זו הזמנות קודם כל להתעורר, לנסח ולהגדיר בבירור: זהו מאבק של האויב המוסלמי הקיצוני בעם היהודי ששב לארצו, ובכל מי ששותף לצד שלו.

***

בשבת האחרונה דיברנו על הדיבור. פרשת תזריע עוסקת בצרעת, העונש שמקבל מי שמדבר לשון הרע. פרשנינו מסבירים כמה הדיבור המריר, הציני והמסכסך הורס אותנו כחברה, ועד כמה יש להתמקד בדיבור מעצים ואופטימי.

אז הנה כמה דיבורים כאלה. חזרתי השבוע להיסטוריה של שלושת המקומות שבהם התרחשו הפיגועים. שמענו כל כך הרבה פעמים בחדשות את המילים "באר שבע", אבל מי נתן לה את שמה? אברהם אבינו. התורה מספרת שאברהם עשה שם שני דברים משמעותיים. תחילה, אחרי מריבות וסכסוכים, הוא כרת ברית ושבועה עם אבימלך, מלך גרר: "על כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם". אברהם ידע איך להתנהל מול אויביו, איך להרתיע ולחיות בשלום. אבל הוא גם הקים שם יחד עם שרה אמנו את האוהל המפורסם שלו ונטע שם את העץ שתחתיו אירח אורחים: "וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם". כך שלמעשה, בבאר שבע הוקמה לראשונה התנועה החינוכית של אברהם, שם הוא הפך מאברהם לאברהם אבינו: הוא הנחיל ערכים של אמונה, צדקה ומשפט, והכל בהכנסת האורחים המפורסמת שלו. היום גרים בעיר כמאתיים אלף מבניו של אברהם.

כדי לקבל עוד פרופורציות, כדאי לזכור שבתוכנית החלוקה של האו"ם הייתה באר שבע אמורה להיכלל בשטח המדינה הערבית, אך היא שוחררה ב-48' במסגרת "מבצע יואב".

חדרה, לעומת זאת, לא מוזכרת בתורה. בעקבות פרעות הדמים ברוסיה, התארגנה בשנת 1880 תנועת "חובבי ציון" במטרה לרכוש אדמות להתיישבות בארץ ישראל. יהושע חנקין המליץ להם על אדמות חדרה והעסקה יצאה לפועל. העולים סבלו מביצות וקדחת, ובשנת 1891 פרסם עיתון "האור" ידיעה תחת הכותרת: "אין עתיד לחדרה". התקשורת טעתה. המתיישבים יצאו למבצע נרחב לייבוש הביצות, שתלו אקליפטוסים, חפרו תעלות ניקוז לים, והתגברו גם על התושבים הצ'רקסים המקומיים שהתנגדו להם. העיתונאי הפסימי כבר לא איתנו, אבל ב-2021 הוכרזה העיר, שבה כמאה אלף תושבים, כ"רשות איתנה", ללא גירעון ומענקי איזון.

בני ברק מוזכרת בספר יהושע, וגם במשנה ובתלמוד, בימי בית המקדש הראשון והשני. הרי בקרוב נקרא בהגדה של פסח על החכמים שהיו מסובים בבני ברק. היא הוקמה ב-1924 על ידי חסידים שבאו מפולין, ועסקו בגידול פרי הדר ובקר. כשמקטרים היום על הפקקים באזור גוש דן, אפשר להיזכר כיצד מייסדי בני ברק קיוו שהיא תעזור לייצר רצף התיישבות יהודית מפתח תקווה ועד יפו.

ועוד קצת פרופורציות: הרב יוסף כהנמן הקים את הישיבה הגדולה הראשונה בעיר, ישיבת פוניבז', וגם בית יתומים. הוא היה ניצול שואה שאיבד במלחמה אישה ושלושה ילדים, ואמר שאחרי מה שקרה לו, הוא היה אמור להסתובב ברחובות כמו משוגע ולהשליך אבנים. במקום זאת, הסביר, הוא בוחר להקים עם האבנים, זו על גבי זו, בניינים. בכל פעם שהיה לו קשה לעלות במדרגות או לטפס לגבעה שעליה הוקמה הישיבה, הוא היה מוציא מכיסו את התמונה של המשפחה שאיבד. "אחרים מסתכלים בתמונה כזו ומתאבלים, אבל אני מקבל ממנה כוחות לבנות מחדש", הסביר. כשהניח את אבן הפינה בישיבה, בכה בטקס החגיגי. הנדיב שתרם את הכסף לא אהב את האווירה, אבל החזון אי"ש, שהנהיג באותם ימים את הציבור החרדי, נכח במקום והסביר: "בטקס רגיל מרימים כוסית בחגיגיות, ולא בטוח שהמיזם יצליח. כאן, יתקיים בנו הפסוק: הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. הבסיס למפעל החלוצי שלנו הוא בסיס של דמעות, ולכן הוא יתקיים".

השבוע ניסו לפגוע בבאר שבע, חדרה ובני ברק. זה כואב, אבל העבר והעתיד שלהן גדולים מכך.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".