"בית קטן ופשוט, בדיוק כמו שלך": על ליל סדר בקטמנדו, ועל פרופורציות בחיים

לעולם לא אשכח את הרחש שהיה בבית חב"ד כשהיא נכנסה אליו. מאחוריה היו הסוכנים שלה. חמישה במספר. כל אחד מהם היה אחראי על משהו אחר שקשור אליה.

הישראלים שלפו את המצלמות ולא הפסיקו לצלם. אפילו הנפאלים התקהלו סביבה.

ידענו שהיא אמורה להגיע. סיפרו לנו על בואה כמה שבועות קודם לכן. סלב ישראלית שהיא גם דוגמנית בינלאומית וגם אשת עסקים גדולה. היא ביקשה לחגוג את ליל הסדר הגדול בעולם יחד איתנו.

מנפאל היא הייתה אמורה להמשיך להודו בשביל פרסומת גדולה שהיא עומדת להשתתף בה, ומשם לווייטנאם שם היא פותחת עסק חדש. נוסף לכל העסקים שכבר יש לה.

אני הייתי אז רק שש שנים בנפאל. עם שלושה ילדים קטנים וכל כך הרבה אתגרים. בית חב"ד היה אז לגמרי בתוך הבית שלנו. המוני ישראלים גדשו את הסלון שלנו בבקרים ובלילות. המילה פרטיות לא הייתה קיימת בכלל. כמעט ולא ישנתי באותם שנים...

ופתאום, כשהיא נכנסה לבית חב"ד כדי לרכוש כרטיס לליל הסדר, הרגשתי קנאה. כן, כן. זו המילה.

היינו באותו הגיל ממש. היא חופשיה ואצילית כל כך, מסתובבת בכל העולם עם הסוכנים האלה שלה. ואני מארחת בלי הפסקה, מתרוצצת ממקום למקום, ועם משקל עודף מכל ההריונות.

ראיתי איך היא מתבוננת בי כשאני רצה מהמטבח לסלון ומשם אל חדר הילדים. עוקבת אחריי בעיני השקד שלה. כמו מלכה היא ישבה זקופה על הכורסה, ולא הפסיקה להתבונן. את העוגיות היא לא רצתה לאכול. אמרה שהיא חייבת לשמור על הגזרה.

כשנפרדנו לשלום היא אמרה שניפגש שוב בליל הסדר בעוד כמה ימים. כשחיבקתי אותה היא השיבה בשלום רפה. הרכב המפואר של מלון היאט חיכה לה בחוץ, ואני עליתי על הריקשה כדי להביא דגים מן השוק לליל הסדר.

לא הפסקתי לחשוב עליה באותם ימים. לא שהיה לי הרבה זמן לחשוב עם כל ההכנות, אבל כמו יצר הרע זה נכנס בי. ההשוואה הזו ביני לבינה.

אוף. מה יש לי? למה פתאום קשה לי כל כך?

---

ליל הסדר הגיע.

2,000 אנשים סביב שולחן הסדר שלנו. אנחנו שוכרים את המלון הכי גדול שיש. מתכוננים אל הפסח העצום הזה כמה חודשים קודם. אלפי בקבוקי של יין ומיץ ענבים וטון מצות, קונטיינר עצום של אוכל שאנחנו מארגנים מהארץ.

אני מלבישה את הילדים בבגדים תואמים, ויחד עם עוד מאות צעירים וצעירות אנחנו צועדים אל המלון.

היא הגיעה קצת באיחור אל האירוע. הייתה לה בדיוק מסיבת עיתונאים בחצר המלון שבו היא שוהה. כשהיא נכנסה אל האולם שוב התלחשו כולם. אי אפשר היה להתעלם מהנוכחות שלה.

לי כבר לא היה הזמן לחשוב יותר מדי. התרוצצתי בלי הפסקה. בין חזקי, שעומד על הכיסא ועורך את הסדר, לבין המטבח. עברתי בין השולחנות העצומים, חייכתי אל כל אחד מהנוכחים את החיוך הכי יפה שלי, שאלתי האם הכל בסדר או שהם צריכים משהו, ושוב חזרה למטבח, ושוב אל חזקי כדי לבדוק מה בדיוק הוא צריך עכשיו.

לא היה לי רגע מנוחה או רגע לחשוב כשפתאום היא ניגשה אלי. רצתה לדבר איתי. "יש לך שתי דקות בשבילי?", שאלה. היא הוליכה אותי אל מחוץ לאולם. כשהתיישבנו בלובי היא לקחה את היד שלי.

"אני כל כך מקנאה בך", היא אמרה לי. "לא הפסקתי לחשוב עלייך בימים האחרונים".

הייתי בהלם. היא מקנאה בי? על מה היא מדברת בכלל? אני זו שמקנאה בה. אם רק הייתה יודעת כמה.

דמעות ירדו לה מהעיניים כשהיא סיפרה לי כמה היא רוצה כבר שיהיו לה ילדים. כמה היא כמהה לבן זוג יציב שירצה אותה באמת. לא בגלל מה שהיא. ועד כמה היא רוצה כבר בית שיהיה שלה.

"אנחנו באותו הגיל, חני. את קולטת?", היא אומרת לי ומספרת איך בלילות היא חולמת על בית בדיוק כמו שיש לי. קטן ופשוט, ועם מלא אנשים שמרגישים שזה גם הבית שלהם.

כמה היא סולדת מכל הגינונים האלה שיש סביבה, ורק מחכה להשמין מהריונות ומאוכל משותף עם משפחה וחברים שאין להם שום אינטרסים.

חזרנו אל האולם שלובות זרוע. ביקשתי את סליחתה, ושוב המשכתי להתרוצץ בין חזקי שעורך את הסדר לבין המטבח, בין השולחנות ושוב חזרה למטבח. אבל פתאום הכל נראה היה לי קסום ומתוק כל כך.