אפרת ברזל בטור פרידה דומע ממרן הרב חיים קנייבסקי זצוק"ל. ואיך קשורים החגבים?

זה לקח יומיים,

האוטם שעטפתי את עצמי בו,

אוטם הגנתי, שהחזיק אותי, מדדתי, משישי בצהריים, מהרגע שהודיעו את הידיעה הזו על דבר מותו של ר' חיים קנייבסקי זצוק"ל, אל כל שיחות השבת האחרונה הזו, תחת העצב הזה, והשוק,

של "מה יהיה עכשיו".

כל התמונות שהילדים הוציאו מהאלבומים המשפחתיים, אין כאן ילד אחד שאין לו זיכרונות פרטיים מהאיש הענק הזה, מפעמים אינספור של "הולכים לרב' חיים". הרטט שהליכה כזו מביאה עמה, והסיפורים אחרי ש"חוזרים מרב' חיים", ומה הוא בדיוק אמר, ואיך בדיוק שאלתם.

אין דבר משמעותי בחיינו שעשינו בלי לשאול אותו, אין נחת שחווינו ולא נסענו להגיד בבית הזה תודה עליו. "הרבנית, תראי, קנינו כובע שחור לילד הזה, שגדל בבית הספר החילוני ההוא".

והרבנית,

איך היא היתה מתמוגגת, לוקחת אגס חתוך מצלחת הפירות שחתכה קודם לרב, כזו שנשארו ממנה שאריות, ונותנת לאחד התינוקות שהיו לי הידיים, "קח חמוד, אתה רוצה אגס של הרב, אתה תהיה תלמיד חכם", והוא לקח את האגס מידיה, ואכל, אני יודעת בדיוק מי זה היה התינוק הזה, יהונתן, שכבר ממש לא תינוק אבל בהחלט עמל ויגע, אמא רואה הכל, ילד שלי, עמל ויגע על להיות תלמיד חכם.

זה החזיק יומיים, האוטם הזה, שפקד אותי בצהרי שישי ההוא, העצב, השוק.

בלילה, ליל ראשון, אחרי הלוויה, שק הדמעות שלי נטש את אחזקתו.

הקב"ה, כמו שרק הוא יודע, סידר לי "תפאורת בכי", כדי לבכות בה את האיש הזה, סידר לי מקום מדויק, אוויר ספציפי, נשים מסוימות וזמן מיוחד. מסדר ישראל והזמנים.

עד אותו רגע ראיתי את הכל קצת מהצד. כמתבוננת.

שלושים ותשעה אנשים, מצטערת, ספרתי, שבע משפחות, ישנו אצלנו בין מוצאי שבת לבוקר הזה שבו שאלתי את עצמי אם ככה, באופן דומה, הרגיש עם שלם שנפרד פעם, ממשה רבנו.

בהתבוננות המאופקת, הכל עבר לי בדוקו של החיים. הפעם הראשונה שסיפרו לי שיש רב כזה, השאלה הראשונה שביקשתי לשאול אותו, בלי שבעלי ידע שאני שואלת,

הפגישה האחרונה עם הרבנית -

קטבים כאלה,

של סוף והתחלה.

עברו לי גם, מודה, מחשבות על כמה סדינים וציפות אצטרך לכבס ולשטוף אחרי שכולם ילכו הביתה. אף פעם לא אצליח להבין למה חייבים אחרי מעט שעות שינה להחליף לאורחים את כל הסט.

כנה, שלפעמים בתחום הזה אני קצת מזייפת, מחליפה להם בעיקר רק את הסדינים ואת הציפיות לכריות.

ניגשתי לטפל באוטם שלי.

אחרי שהרבנית זצוק"ל נפטרה, באתי בשקט אל הרבנית קולודצקי תח"י,

ושאלתי אותה מה לעשות. הייתי מודאגת, גם אז זה קרה לי.

"אני לא מצליחה לבכות על אמא שלך", אמרתי לה, "אני בכיינית דגולה, ולא מצליחה לרדת לי אפילו דמעה".

"אל תדאגי", היא ענתה לי אז, "אבא אמר, שמי שאמא באמת אהבה, לא צריך לבכות ממנה". וזהו.

עד היום לא בכיתי ממנה.

טוב, אולי לפעמים, כשאני עומדת ליד הקבר שלה, ומקווה שהיא לא רואה.

אבל מי יאשר לי עכשיו את ההדחקות שלי?

במשך כל הלוויה חשבתי כל הזמן במטחנת המח של עצמי על מה אני אכתוב כאן.

בכלל שמתי לב שאני חיה חיים כפולים, את החיים באמת, ואת איך שהם נראים אחר כך בפירוש הרגשי שמעלה בי גרא עד שאני כותבת אותו, וזה נגמר.

משוחררת. משוחררת. משוחררת.

כל הלוויה חשבתי מה.

עד שהחל הרב זילברשטיין שליט"א לדבר.

בעלי קרא לי מהר, ואמר לי, "תקשיבי, תקשיבי, מה הרב זילברשטיין אומר.

הוא מספר את הסיפור על החגב".

בעלי אומר לי "תקשיבי תקשיבי" עם דמעות בעיניים, שזה בכלל התפקיד שלי בבית. דמעות בעיניים.

שנים הוא לא הרשה לי בפורום גדול לספר על החגבים שלנו, רק כשהיו אורחים מיוחדים בשולחן שבת.

הוא פחד שאני אצא הזויה, שמר עלי.

"אבל אם הרב זילברשטיין בלוויה של הרב קנייבסקי, בוחר לספר דווקא על זה, את יכולה מעכשיו לספר, את יכולה גם לכתוב על זה".

אלו היו ימים של תחילת ההתקרבות של בעלי לתורה.

מוצאי שבת כן ומוצאי שבת לא, בדיוק בסדר הזה, היינו נוסעים מביתנו ברמת אביב, לביתם של הרבנית מנוחה והרב יונתן אבר בבני ברק. ללמוד. לגעת. לחוות.

באותו מוצ"ש יהודי לא מצאנו בייביסיטר, והודענו לרב שלא נוכל לבוא.

"שיעור תורה לא מבטלים, אני אבוא אליכם", אמר הרב, והגיע, עם ספר בידיו, לרחוב המתנדב שלושים ואחת.

בסיום השיעור המשותף, לבעלי היתה שאלת רב.

"קראתי השבוע בעיתון 'העיר', על פסטיבל 'אוכל גורמה' המתקיים במלון הילטון תל-אביב".

בעלי הסביר לרב מה זו תערוכת האוכל הזו, "כל מסעדת יוקרה מגישה בדוכן קטן את מנת הבית השופרא דלשופרא שלה, ומאפשרת 'מנות טעימות' קטנות של שיאי הקולינריה שלה, המלון כשר, וכל המסעדות כשרות, לא למהדרין כמובן, אבל כשרות. רציתי לשאול את הרב",

ובעלי המשיך,

"אחת המסעדות הגישה שם כמנת הבית, 'חגבים מטוגנים'. איך זה יכול להיות, מה, חגבים זה כשר? ואיזה טעם יש לחגב מטוגן, מה, זה בא בטקסטורה של צ'יפס, מה זה קראנצ'י בפה?".

והרב, שכבר עמד לצאת, עם הספר ביד, אמר לבעלי שהוא לא יודע באיזה מרקם זה מגיע, ושהוא בחיים לא טעם את זה, אבל שלתימנים יש מסורת של שחיטת חגבים, ושאם הוא כבר מזכיר את החיה הזו, הוא רוצה לספר לנו סיפור ידוע שרץ בבני ברק, שמספרים שהרב קנייבסקי למד משהו שהיה צריך בשבילו תיאור של איך נראה חגב, שהוא שלח את אחת הבנות לשכנים, כדי להביא מהם ספר טבע, לראות, איך נראה איזה חלק בגוף של החגב".

בעלי ואני עמדנו מקשיבים.

 הרב המשיך,

"הילדה עוד לא חזרה מהשכנה, מספר הסיפור", המשיך הרב,

"אז מספרים שקפץ חגב מהחלון של חדר הלימוד של ר' חיים. הוא לא התרגש. ספר הטבע כבר לא היה נצרך, הרב יודע שהקב"ה איתו, ואם הוא צריך - הוא מקבל תמונה של חגב גם בתלת ממד. הרב ראה מה שהוא היה צריך, והחגב עף".

עמדנו מקשיבים.

מהנהנים.

בעלי התחיל קצת עם פרצופים סקפטיים, הרמת גבות, כאלה שאומרות "נו, סיפור יפה, אבל אני לא מאמין, זה לא נראה לי".

"תעשה כאילו אתה מתרשם", רמזתי לו, "נדון על זה אחר כך. מבטיחה".

עוד אני עושה לו תנועות של נימוס, הוא ממשיך לפקפק, ואומר בקול את האמת שלו, "אני לא מאמין לסיפורים האלה, אני מצטער, זה לא נראה לי, קפץ, חגב, חלון".

עוד אני ממשיכה עם תחנוני לחישה לבעלי, "לפחות תעשה כאילו", לפחות מול הרב,

קופץ חגב אמיתי, מהחלון של המטבח שלנו, ומתיישב על השולחן מולנו.

 עומדים שלושה אנשים, יחסית בסדר במחשבות שלהם,

 לא מדברים ביניהם.

מסתכלים על החגב.

 לא מדברים.

"טוב, אני חוזר לבני ברק", אמר הרב וחייך, "תסתדרו עם החגב שלכם".

ומה קרה איתו, ומה אמרה הרבנית כשהיא שמעה על הסיפור הזה, וכמה פעמים שהחגב, עד היום, נוכח בחיינו, על כל אלה בפרקים הבאים.

ביום ראשון, בשש בערב, כשצלמים עדיין עמדו בחצובותיהם מול הבית ברשב"ם, אבל הרחוב היה כבר ריק מאנשים, ור' חיים, כבר לא היה שם, הגעתי לבית הכנסת לדרמן להרצות לנשים.

הרבנית ציפורה לוין תיאמה איתי את ההרצאה הזו כבר לפני שבועות רבים.

 "נצטרך לבטל?" שאלתי אותה בטלפון, "לאור הנסיבות?".

"מה פתאום לבטל", היא ענתה, "נקיים את השיעור כרגיל".

רק בורא עולם,

"וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ",

יכול היה לתכנן לי לוקיישין כזה ביום הזה, להרצאה הזו, שברובה בכיתי את כל החיים האלה, שהרב הזה והרבנית הזו, השאירו אותנו לחיות מעכשיו, לבד.