הורים לילדים קטנים? כך תפתחו את העולם הרגשי של ילדיכם באמצעות דיבור

חשבתם פעם מה הדיבור שלנו עושה במוח? אולי לא תאמינו, אבל מחקרים חדשנים מוכיחים כי תמלול ודיבור מגבירים יכולת זיכרון ושליפה מהירה, ומשפיעים על המיומנויות הרגשיות שלנו. שירה ספרא, יועצת חינוכית ומטפלת רגשית, ומרצה להקניית מיומנויות להתפתחות בחינוך מושכל, מספרת לנו על דרכים מפתיעות לייעול האחסון במוח באמצעות תקשורת מדויקת.

התקשורת לשירות המוח

תקשורת נכונה היא בעלת השפעה רבה על קליטת המידע במוח, וכתוצאה מכך גם על ההתנהלות הרגשית שלנו. "שפה היא דרך תקשורת המאפשרת לקודד ולארגן מידע", מסבירה ספרא. "אנו משתמשים במושג תקשורת כדי לתאר חיבור בין שניים. ובהיבט רחב יותר, השפה -מילולית ולא-מילולית- היא הכלי בו אנו משתמשים כדי לתקשר ולחבר בין שניים. תהליך של חיבור דרך שפה מתהווה גם בין המציאות לאדם, ובין האדם לעצמו, לחלקים שונים בנפשו. כאשר יש שפה להגדיר את המציאות, יש לנו כלים להתמודד עם המתרחש. דמיינו כתם שחור שאני רואה על הרצפה בצד השני של החדר. אם אני יודעת להגדיר מהו הכתם הזה: לכלוך, חתיכת נייר או מקק, אני מחוברת למציאות ויודעת מה לעשות ואיך להרגיש. אם זה לכלוך אולי ארגיש תסכול ואתכנן לנקות, ואם זה מקק אולי אתכנן בריחה ואכנס להיסטריה. התנהגות שאינה יעילה, ''בלתי מסתגלת' בשפה מקצועית, לרוב מתחילה בהגדרת המידע בצורה שאינה מדויקת. למעשה, איכות החיבור של האדם למציאות תלויה באיכות של הארגון של כל המידע במוח, ואת זאת עושים על ידי הגדרה מילולית מדויקת למתרחש סביבנו".

מה הקשר בין אחסון מידע במוח ליכולות רגשיות?

"הדרך בה אדם מארגן את המידע ומאחסן אותו, בסופו של דבר תשפיע על חווית החיים שלו", משיבה ספרא. "באופן טבעי, המוח שלנו מתוכנת לשים לב לסכנה. זו תכונה הישרדותית שהקב"ה טבע בנו כדי שנישאר בחיים. האינסטינקט הזה מציל אותנו כשיש אריות ונחשים בסביבה, אך בחיים המודרניים הוא בעצם גורם לנו לחפש מה לא טוב ומה חסר. אדם שלא עושה עבודה עם עצמו נשאר עם האינסטינקט הראשוני, ויש לו הרבה חוויות שהוא מאחסן אותם בזיכרון תחת כותרת שלילית שיש להיזהר מהם. חווית החיים שלו תהיה הרבה קושי וחסר. אם נלמד לארגן את המידע במוח בצורה חיובית יותר, נרוויח חוויות שמחות ובריאות יותר.

"אחסון המידע הרגשי משפיע לנו גם על ההתנהלות שלנו בעתיד, בזכות הזיכרון שלנו. שהרי, למה אנו מקבלים את פניהם של בני משפחה בצורה אחרת מאשר אנשים זרים? כי נשלף לנו מהזיכרון שזה אדם מוכר, מהמשפחה, וההרגשה החיובית מובילה אותנו לקדם את פניו בשמחה, וכך גם להיפך. לפי החוויה שעולה לנו בזיכרון, אם נעימה, אוהבת או פגועה... כך אנו מגיבים במצב החדש. והחידוש הוא, שגם אדם זר מפעיל לנו את גלגלי הזיכרון. המוח מחפש את המידע המאוחסן ומשווה בינו לאירוע הנוכחי: 'היא מזכירה לי את החברה שאהבתי מהילדות', 'הוא מזכיר לי את המנהל שהיה קשוח מדי', ואז התגובה בהתאם. אנחנו לא דף חלק. ולכן חשוב כל כך לוודא מה המידע שמאוחסן במוחנו ולדייק אותו מבחינה רגשית, כדי שיוכל לשמש אותנו נכונה".

(צילום: shutterstock)

אחסון נכון במוח לחוסן נפשי

"אתן דוגמה מעולם המבוגרים", אומרת שירה. ומתארת , בשינוי פרטים, מקרה שנתקלה בו. "בקליניקה פגשתי אישה שספרה שבעלה הזדעזע מתפרחת החיתולים של בנה התינוק. היא תארה ש'מעצבן אותה הצורה שהוא הגיב', ו'מעצבן אותה למרוח כל פעם משחה וכלום לא עוזר, אני לא מצליחה להיות אמא טובה'. מה דעתכם על החיבור שלה למציאות? לא משהו. הבנתי כי הביקורת שבעלה נתן מעורבבת עם המציאות שלה, ולתחושתה, גם תפרחת החיתולים קובעת את איכות האימהות שלה. גם החיבור שלה לעצמה לא היה מלבב: חוץ מ'עצבים' לא היו לה מילים לתאר את עולמה הפנימי. כמו אדם שלא מבין באומנות, ויגיד שהעלווה של העץ היא ירוקה ותו לא, ואילו אמן יראה ויתאר צבעים רבים ושונים. אישה כזו לא מסתדרת עם המציאות, ואין לה חוסן לאתגרי חיים.

"ומה עשינו? בטיפול היא למדה לארגן את המידע מהמציאות החיצונית והפנימית דרך שיחה - שפה: הגדרנו את הנתונים ועשינו הפרדה ביניהם, כל אחד במגרה שלו. לדוגמה: מה שהבעל מרגיש זה שלו - הוא מזדעזע כי זה מזעזע אותו, ותפרחת החיתולים היא קשה לטיפול אצל כולם, וכו'. לאחר מכן חיברנו אותה לעצמה בצורה טובה יותר על ידי העשרת אוצר המילים לרגשות שהיא מרגישה: 'מתוסכלת מתפרחת החיתולים', 'מרחמת על התינוק הסובל', וכו'. כשהמידע מהעולם החיצון והפנימי היה מאורגן אצלה היטב במוח, היא הייתה פנויה להשקיע בחיפוש פתרון יחד עם בעלה, במקום להיות עסוקה בחוויה רגשית תוקעת ולא מסתגלת".

רובנו, כמבוגרים, מסתדרים עם מיון הרגשות שלנו ושיומם, לא?

"אכן, זו דוגמא מעט קיצונית", מסכימה שירה, "אבל היא קיימת בהחלט ברמות שונות". שירה מציינת כי היכולת המילולית למיון המידע מתפתחת עם השנים: "בשלבים הראשונים של התפתחות שפתית אצל ילדים, מלמדים אותם לארגן מידע קונקרטי לפי קטגוריות: רהיטים, פרות, בגדים וכד'. השלב הבוגר של ארגון מידע קורה בלמידה מאורגנת בבית הספר לפי נושאים: חומש, היסטוריה, הלכה וכד'. השלב החשוב שחסר לנו הוא דווקא לימוד וארגון המידע הקשור לבניית אישיות וחוסן, בעיקר משום שתחום זה צריך להיות נלמד בשטח, בזמן אמת". 

(צילום: shutterstock)

משוחחים ומדייקים נתונים במוח

שירה מדגישה כי מדובר בנקודה קריטית. לדבריה, "איכות החיבור של אדם למציאות תלויה באיכות של הארגון המידע במוח, וכשמדובר במידע רגשי, מי שעושה את התהליך הזה הם בדרך כלל, ההורים! אלו הדמויות המשמעותיות שהילד נמצא בקרבתם, שומע ולומד מהם איך להתייחס למידע".

ההורים יכולים להשפיע רבות על איכות ארגון המידע במוח. שירה מעניקה דוגמאות:

1. לדבר. להשתמש בתשעה קבין של דיבור עם הילדים. כשאני רואה הורה הולך עם הילד שלו ויש ביניהם שתיקה, אני רוצה לצעוק להם: תנצלו כל רגע לדבר! דברו על העבר (זכרונות משותפים, זכרונות ילדות), על ההווה (איך מרגיש בכיתה/ חברה/ בית?) ועל העתיד (חלומות, תכנונים, דאגות). כל נושא שעולה מהווה יחידת לימוד חשובה בה אפשר להעשיר את אוצר המילים, את ההבנה, להעלות נקודות מבט שונות ולדייק את היחס האמתי למציאות.

שירה מדגישה כי יש לדבר מסודר - לתת כותרת או סיכום, לדוג': 'בואי נדבר על התארגנות בבוקר', 'עכשיו למדת איך להתמודד עם רגש של אכזבה', 'דיברנו, למעשה, על כיבוד הורים'. הכותרת - הסיכום - מעלה את הסיכוי שהמידע יכנס לתא הנכון ויוכל להישלף בקלות כשזה יהיה רלוונטי. 

שירה מזכירה כי אנחנו שואפים לכך שכל נושא יהיה מונח ב'מגרה' משלו במוח, והכותרת עוזרת לשים את המידע במגרה הנכונה. "יש הרבה מגרות במוח האנושי. רק לדוגמה, מגרה של המידע הרלוונטי לדימוי עצמי (אם קיבלת 60 במבחן זה לא אומר שאת לא יכולה להצליח), יש מגרה ל'אסור' (גם כשעצבניים אסור לדבר כך לאבא), ויש מגרה ל'חובה' (זה מסוג הדברים ש'תמיד חובה להיזהר'), ויש גם מגרה ל'עצות טובות, לא חובה'. בהקשר לכך, סיפרה לי אישה מבוגרת שאבא שלה ז"ל הקפיד תמיד להגיד ש'כשרוצים לאכול, חייבים לאכול מסודר ליד שולחן'. לימים אותה אישה חלתה בניוון שרירים, ונדרשה לעזרה צמודה בתפקוד. היא נעזרה בעובדת זרה. לילה אחד היא חזרה מאוחר, כולם ישנו ולא היה מי שיגיש לה את האוכל בצורה מסודרת ליד השולחן. היא לא יכלה להגיש לעצמה בגלל המוגבלות שלה, אבל לאכול ישירות מהמקרר כן יכלה. אולם אז צץ המשפט הזה של האב והכבוד שרחשה לו, ולא איפשר לה לקחת מהמקרר ולאכול בלי צלחת. היא נשארה רעבה. זו דוגמא למידע שנכנס במוח למגרה של 'חובה' במקום למגרה של 'עדיף/כדאי'".

מקשיבים ובונים עולמות

2. להקשיב. "והעצה השנייה היא כמעט הפוכה", מחייכת שירה. "הסוד הוא להקשיב. כשהילד מדבר, תקשיבו לו בתשומת לב. זה הזמן לארגן את המידע שקיים אצלו. אפשר לדייק ולתקן אותו בטבעיות, על ידי שחוזרים על הנאמר לנו בצורה נכונה יותר. בלי לתת תחושה 'אתה טועה, אני אלמד אותך', אלא כחלק מהשיחה. לדוג': אם הילדה מצהירה בזעם: 'אני שונאת את המורה שלי', חשוב להאזין לה ולשקף את הרגש שלה בזהירות: 'את לא מסתדרת איתה'. אם הילד או אפילו הבעל כועסים: 'מעצבן אותי הבלגן בבית'- נוכל להחזיר עם דיוק והבנה: 'קשה לך כשיש בבית בלגן', ולמתבגר הרוטן: 'אין מה לאכול בבית הזה' – נענה עם דיוק: 'אתה לא מוצא משהו שמתחשק לך'".

"המידע מתויק במגירה נכונה יותר במוח, וכך גם השדר העולה ממנו חיובי יותר ומותאם יותר לסיטואציה. אם הורים מתארים את הילד שלהם ככוחני, זה מייאש. אם הם מדייקים את המידע שלהם במילה אחרת: 'הוא לא כוחני, הוא עוצמתי' – הם מקבלים תקוה. גם התלמידה שהייתה בטוחה שהיא שונאת את המורה שלה וקבלה דיוק קטן, מבינה פתאום שהיא לא צריכה לאהוב את המורה שלה מחדש, אלא רק להסתדר איתה - וזה כבר נשמע יותר מציאותי ואפשרי, ויש לה כוח להמשיך ולהתמודד נכון יותר.

"מילה לכאן או לכאן, וכל האחסון במוח משתנה", מסכמת שירה, "ובעקבותיו מתפתח כל עולם הרגש שלנו. נשים לב למילים שיוצאות מפינו ומפי ילדינו, כי מה שחשוב לנו - משקיעים בו. זה לא מורכב, זה רק דורש מעט שימת לב. כשאנחנו מתלבשים בבוקר, לא צריך לחשוב על כל פרט?! זה רק עניין של סדר עדיפויות. אם הורים רוצים לדעת איך להשקיע בילדים, זו הדרך. לא רק לקנות להם דברים ולגרום להם להנאות. השקעה בדיבור נכון היא השקעה שבונה את עולמם הפנימי. וגם עבורנו דיוק במילים יכול לפתוח לנו עולמות שלמים של חשיבה בונה יותר. וכאשר מתרגלים לצורת החשיבה הזו ולדיוק במילים, זה נהפך לנו לחשיבה טבעית וזורמת, והרווח הוא עצום מכל הבחינות".