"את שניהם אני אוהב": נלמד מאברהם אבינו על ההתמודדות עם נוער מתמודד

כאשר אנו מתבוננים בתופעה הכאובה המוגדרת כנשירה, הן ממסגרות החינוך והן מהדרך החינוכית אותה התוו ההורים, נראה כי מדובר בתופעה שתמיד היתה קיימת בהיסטוריה היהודית. לאורך כל הדורות הנושא של התמודדות חינוכית פשט צורה ולבש צורה עוד מימי אבותינו, שופטינו, נביאנו ורבותינו. למרות שהנושא מורכב ולכל אחד המאפיינים הייחודיים לו ננסה למצוא מאפיינים כלליים מהמקורות כדי לתת זווית תורנית להתמודדות זו.

ההתמודדות הראשונה בהיסטוריה היתה ההתמודדות של אברהם אבינו. התורה מספרת על כך שהיה לו בבית נער מתמודד, שעזב את המיינסטרים התורני, וגילה את השוליים הרחוביים, עד כדי כך שהתורה מגדירה אותו לא סתם כנער שוליים, אלא "פרא אדם".

ביודעין אנו שהקב"ה אהב את אברהם אבינו ע"ה עד מאוד. וכדי להיווכח באהבתו של אברהם, מצווה הקב"ה את אברהם לילך ולעקוד את בנו. את הדו שיח ביניהם מספר המדרש (עיי' רש"י בראשית פרק כב' פס' ב' ד"ה את בנך), כשאמר הקב"ה לאברהם "קח נא את בנך", אמר לו אברהם אבינו: "שני בנים יש לי". השיב לו הקב"ה: "את יחידך". אמר לו אברהם: "זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו". אמר לו הקב"ה: "אשר אהבת", ולא הסתיר אברהם את רגשותיו והשיב: "את שניהם אני אוהב". אמר לו הקב"ה: "את יצחק".

כאשר אנו מתבוננים בדברי המדרש אי אפשר שלא לתת דגש על המסר החשוב ביותר שמלמד אותנו אברהם אבינו ע"ה, שאהבת הבנים עבורו היא שווה באותו קנה מידה. ואף שאין ראי זה כראי זה, וישמעאל היה פרא אדם, בכל זאת אהבתו של אברהם לישמעאל הייתה כמידת אהבתו ליצחק בנו הצדיק.

על כך היה נוהג לומר המחנך הדגול הרה"ג יהושע יעקובזון זצ"ל (עיין בספר "אני הבית" לרבי משה פנירי שליט"א) שעל האדם לאהוב את כל בניו בשווה, ולשאת כל אחד על פי רוחו ודעתו. והגדיר זאת באופן מופתי האדמו"ר מפיאסצנא, כיוון שלא בכל הנערים החינוך הוא שווה, אלא תלוי בכל נער ונער כפי טבעו דעתו ומידותיו, הרי שעל המחנך לעמוד ולהכיר, ולא בדרך שיחנך את זה יחנך ילד אחר השונה ממנו בטבעו ברצונותיו ובמידותיו.

הנתונים אודות הנוער הנושר במגזר החרדי

על פי נתוני משרד החינוך (המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאמר דעה, ד"ר אסף מלחי), היקף הנשירה הגלויה בין בני הנוער ממוסדות בפיקוח חרדי עמד בשנת 2018 על 4.3%. בקרב אנשי החינוך החרדי ומומחים ישנו נתון המצביע על נשירה "סמויה" בהיקף רחב יותר (נתוני הלמ"ס), מה שמעיד על עליה משמעותית, כי בשנת 2014-2015 עמד אחוז הנשירה על 3.1% בלבד. מחקר שנעשה בדה-מרקר (מירב ארלוזורוב, themarker, י"ד בחשוון תשע"ז) מצא שאחוז הנשירה הגבוה קורה דווקא בישיבות הקטנות, ונע בין 2000 ל-3000 נערים בשנה.

מה צריך הנער המתמודד?

אם ננסה להגדיר את הצרכים הדומיננטיים של הנער המתמודד, נראה שלרובם יש מאפיינים דומים: תחושת השייכות שנאבדת להם עקב השינוי בדרך, שיהיה מי שיגרום להם עדין להרגיש שייך לאותו מקום שאולי היו רוצים לעזוב, שלא ינתקו איתם את הקשר. שיהיה מי שיכיל אותם ואת הקשיים שאותם הם נושאים, שלא ישפטו אותם הלכתית, כי זהו לא בהכרח הנרטיב שמנחה אותם כרגע. גם אם לא מסכימים איתם, שפשוט יגלו אמפתיה כלפי ההתמודדות שלהם (ר' שלמה קרליבך), ושיאמינו בהם וביכולות שלהם שעוד יצליחו ויצא מהם משהו. כל זאת ועוד מצינו בדרכם הייחודית של אבותינו. יצחק אבינו ע"ה מעיד עליו הכתוב שאהב את עשיו שנאמר (בראשית פרק כ"ה פסוק כ"ח) "ויאהב יצחק את עשו", ועל אף מעלליו הרעים לא גירשו ואף הכיל את שקריו כמו שמציין הכתוב (שם) בהמשך "כי ציד בפיו", ופירשו רבותינו שהיה צד ומרמה את יצחק בפיו. והאיך יתכן הדבר שיאהב יצחק את עשיו כאשר יודע שמרמהו אלא ודאי שיצחק אבינו ראה את הפוטנציאל החבוי בעשיו ואת חכמתו שאם יצליח להמיר את דרכיו ופעולותיו הרי שיצא ממנו דבר. וזה מה שהחזיק את יצחק אבינו לקרבו ולסעדו תמיד עד כדי כך שמעידה התורה שרצה לברכו בברכה מיוחדת רק כדי שירגיש מיוחד.

גורמי סיכון

גורמי הנשירה העתידית באים לידי ביטוי במרחבים שונים.

יחסי הורים וילד - כאשר הקשר בין ההורים לילד ולנער המתבגר אינם יציבים, זו סיבה טובה מספיק לנשירה עתידית. ילד מטבעו מחפש יציבות ואם אינו מוצא זאת פנים ביתו הוא יחפש זאת במקומות אחרים.

קשיי הסתגלות במערכת החינוכית – אחד המנבאים המשמעותיים נשירה הוא קושי הסתגלותי במערכת החינוכית עד לעזיבתה. כהורים עלינו לזהות את הקשיים בשלבים הראשונים ולנסות למצוא פתרון נקודתי במסגרת בה הוא נמצא או למצוא אלטרנטיבה אחרת, מותאמת יותר. הקשיים במערכת החינוכית יכולים לנבוע הן מבעיות הסתגלות בחברה, והן מיחסי ילד ומחנך, וכהורים עלינו לשים לב ולתת פתרון לבעיה הקיימת לפני שזה מגיע לנשירה.

קשיים חברתיים – קשיים חברתיים עלולים להביא לנשירה מתוך רצון שלא להשתייך לחברה שהזיקה לנער וגרמה לו עוול.

תשתית רגשית לא יציבה – קשיים רגשיים לא נגרמים ביום אחד. חלקם מהווים קווי אופי ואישיות איתם נולד הילד, וחלקם יתפתחו עם הזמן כתוצאה מהסביבה ומהחברה. חשוב מאוד לזהות קשיים רגשיים ולטפל בהם מוקדם ככל האפשר. בעיות שלא מטופלות אינן נעלמות, הן הולכות ותופחות וצוברות ממדים שאחר כך קשה הרבה יותר לטפל. האחריות של ההורים היא לזהות, לשים לב, להעניק טיפול, סיוע ותמיכה ולא לחכות ש"זה יעבור". בין אם זה דימוי עצמי נמוך, חוסר מיומנויות תקשורת, בעיות קשב וריכוז ועוד, ישנה חשיבות לזיהוי וטיפול מוקדם ככל האפשר.

חברה – חברה לא בריאה יכולה להוות גורם משמעותי לסיבת ההתמודדות ונשירה עתידית. הימצאות בחברה שאינה בריאה יכולה לנבוע בשני סיבות עיקריות: פיצויי לחסך קיים עקב בעיות במרחב המשפחתי. כאשר היחסים אינם תקינים הילדים מוצאים לעצמם חברה שתכיל ותקבל אותם כמו שהם ללא ביקרות ואשמה. הסיבה השנייה היא חוסר שימת לב מספקת וזיהוי ראשוני לחברתו של הילד. כאשר מזהים חברה שאינה תקינה ותואמת את הרמה של הילד עלינו כהורים להרחיקו ולשומרו מכל משמר עד כדי החלפת חברה לגמרי. זיהוי מוקדם יועיל, מה שיהיה הרבה יותר קשה בזיהוי מאוחר.

חשיפה לתכנים בעייתיים: סכנות הרשת והאמצעים הדיגיטליים ידועים ומוכרים. יחד עם זאת, אנחנו עדיין עדים לחשיפה מאוד מוקדמת לתכנים אלימים ובעיתיים שהיתה יכולה להימנע עם יותר תשומת לב ומודעות של ההורים. זיהוי מוקדם של חשיפה יוביל לטיפול נכון ועזרה שאליה יהיה זקוק הילד או הנער.
 

מה חווה הנער המתמודד?

בהגדרת נוער מנותק (מתמודד) יוחסה הגדרה ברורה שכל נוער מתמודד הינו נוער בסיכון (כפיר וולינסקי, 1983). וכמו כל נוער בסיכון, ההתמודדות כרוכה בקושי רב. רבים מן הנערים חווים תחושות דיסוציאטיביות עקב המלחמה הדואליסטית בין קודש לחול. החוויה שאין באפשרותו לא להילחם על עמדותיו (הישנות / חדשות) ולא לברוח לעבר מקום רגוע יותר מחוסר השתייכות חברתית. ותחושה זו פשוט מניבה דפוסי הישרדות, כשעיקר דפוסי ההתנהגות באים לידי ביטוי בפיצוי יתר (בחברה), האדרה עצמית (עקב תחושה דואליסטית וחוסר שלמות) אלימות, ניתוק פיזי ורגשי, חרדה ודיכאון.
על כן עלינו כהורים להסב את תשומת ליבנו למעשה אבות שהם סימן לבנים, להבין שאף אבותינו התמודדו, ובכל זאת לא בחרו בהרחקה או ניתוק אלא בקירוב ובאהבה. לא שברו את ילדיהם במילים וניפצו את חלומותיהם ואישיותם במעשים אלא האמינו בהם שעוד יצא מהם משהו ויכלו להשתנות. ובעקבות כך לא בגדו הילדים בהוריהם ונהגו בהם מנהג של כבוד תמיד, כמו שמעידה התורה לגבי ישמעאל שקבר את אברהם אביו בכבוד, ולגבי עשיו שכיבד את אביו יצחק ביותר. על כן עלינו כהורים להשתמש בכלים אלו, ולהידבק במעשה אבות ובכך נזכה שכל בנינו ובנותינו יזכו להיות יראים וקרובים לה' יתברך.

דוד בן חי הינו יועץ נישואין ומשפחה מטעם מחלקת שלום בית ומנהל בית ההוראה "שערי הלכה ומשפט