אפרת ברזל: אמהות, מה אתן כותבות בפנקס שלכן?

אם הבנתי נכון, כל ההכנות המרובות שלנו יגיעו בשבוע הבא לרגע השיא, הרי הוא הישיבה המשותפת לשולחן החג, מסודרים, מצוחצחים, שמחים, מגידים בעצמנו את סיפור היציאה.

לא?

זה מה שאנחנו עושים בימים אלו, חותרים אל זמן חרותינו,

לא?

קשה לשבת לשולחן ליל הסדר מסודרים מצוחצחים, שמחים, מגידים בעצמנו את סיפור היציאה, אם נקדים לו ימים של חמיצות, לחץ, האשמות, יעדים ומטרות שהושגו, אם הושגו, בעצבים ומריבות.

לא?

ימים,

שלא יבואו טוב בזיכרונות של הילדים.

ימים שיספקו רכילות לשכנים.

זה הזמן לדבר על זה כמו גדולים.

זה הזמן לדבר על זה כמו גדולות.

עקרות הבית שכמונו, מנהלות העבודה, מסמנות האזורים, משגיחות המקצבים, מכדררות הקניידלך.

אנחנו, אלה שהלכנו לשיעורים, או קראנו ספרים, בהם נתנו לנו אלף אלגוריות מכל הכוונים, של איך לזהות את החמץ שבתוכנו.

החמץ הזה, שכבר שנים אנחנו אוגרות.

ספרים, שיעורים וייעוצים, שהסבירו לנו,

מה קורה במרחב המשותף בבית כשהחמץ שלנו יוצא מול החמץ של מישהו אחר.

מה קורה ברגעים האלה שהפה שלנו שח היגדים שאחר כך נצטער עליהם כל החיים.

אני מפסיקה לכתוב עכשיו ברבים ועוברת לגוף שני, יחיד נוכחת, נקבה. זה יהפוך לי את הכל לפניה מדויקת יותר, ישירה.

יש נושאים בממלכת הפנימיות שלך שאת חושבת שכבר לפני שנים כבשת עם עצמך בדיונים הסודיים שלך בתוכך. נושאים שאת חושבת שכבר אין לך צורך אפילו לגשת אליהם יותר, כאלה, שגיבשת בהם כבר אחיזה באישיות עצמך ואת איתנה בהם. כבר חשבת שביררת אותם, כבר התלבטת עליהם, כבר חפרת וחקרת אותם.

זהו, מספיק. יש שלב שאת חושבת שהנושאים הפצועים האלה יושבים במקום רגוע במערכת הפנימית שלך. ושאפשר להוציא אותם לפחות לחל"ת.

אצל כל אחת יהיו אלה נושאים אחרים.

ביטחון עצמי,

האישורים מהסביבה שאת קיימת,

סגנון הטעם שלך בבגדים,

האהבה שלך לריחות, סגנון של חברות, דרכי ניקיונות,

קנאה שכבשת, תסכול שהזזת, בדידות שהדחקת, מצג קרבן שאהבת לנגן לסביבה.

אל תסתכלו עלי עכשיו ככה, כאילו כולנו מושלמות,

תמיד טוב לתור בעד עצמנו. שוב.

אני מפסיקה לכתוב עכשיו בגוף שני, אני מפסיקה ללכת מסביב, ועוברת לכתוב בגוף ראשון. הכי קל לי. תמיד.

בימים האחרונים שמתי לב שחזרתי בבית לשפת הפנקס. נושא שחשבתי שנגמלתי ממנו כבר לפני שנים רבות.

בהתחלה לא הייתי ערנית לתופעה כלל, חשבתי שהיא נטשה אותי ואני נטשתי אותה, אבל ככל שחלפו ימי הניקיונות, בשקט של עצמי, התחלתי לזהות התנהלות פנקסנית.

שפת הפנקס רשומה לי עמוק במילון אבן עצמי. כל עת שאני מדלדלת מודעות בתוכי, אני מתחילה לדבר בקולה, יודעת כמובן, שאני צודקת.

שפת הפנקס, כשמה כן היא, קרויה על שמו של המוצר - קבוצת דפים קטנים המחוברים יחדיו בספירלה מסולסלת מברזל, או דפים קטנים המחוברים על ידי שתי סיכות מהדק עבות המאגדות למעלה יחד גם דף קרטון כתום פשוט, כזה מפעם, להלן יקרא "הכריכה".

מה רושמות נשים בפנקסן? הן רושמות דוחות של עשיה בבית, מאמץ, זיעה, עבודה קשה. אני קמתי לתינוק אתמול, היום תקום אתה,

אני עשיתי את הסלון אמש, תעשה את המטבח אתה.

לא ככה מנקים, זה לא נחשב, זה לא נקרא יסודי. האמת, ציפיתי ליותר, כמה ימים עוד אחכה עד שתעשה?

בכל הפנקסים, לא משנה מה צבע כריכתם, המאזן תמיד נוטה לטובתנו, הבנות, המשקיעות, המבינות, היודעות.

כי אנחנו באמת כאלה.

הייתי בטוחה שאחרי כל השנים, שכחתי לדבר בשפת הפנקסים.

חשבתי שאני כבר לא מזהה בה ניבים וביטויים,

אבל השנה, הפתעתי את עצמי ובגדול.

פתאום הבאתי שימת לב לעובדה, ששפת הפנקס היא קצת כמו אופניים. זאת שפה שאם פעם ידעת לדבר אותה, את לעולם לא שוכחת.

ונבהלתי. מעצמי.

השפה לפתה אותי. קשה לצאת מפנקס שאת מקופלת בתוכו.

ניסיתי לאט לאט לשנות מלל, קודם כל בתוך עולמי הפנימי. הודיתי שאני לא יכולה הכל, שזה קשה לי, שבאמת רציתי. עברתי מעל הגשר לניסוחים מדויקים יותר כמו, מה יעשה לי טוב, מה אני צריכה, גם אם אני לא ממש מקבלת, איך עדיף לפנות אלי בביקורת, וכמה יותר מכל, את זה אני באמת אומרת בגוף ראשון, אמהות צריכות לקבל שקט של זמן השמור במיוחד בשבילן, הערכה, וכל כמה שעות תגובות של התפעלות ומחמאה.