הרב ראובן אלבז: מדוע גלש החלב של ר’ איסר זלמן מלצר זצ"ל?

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (י"ד, ב').

בפרשתנו מתארת התורה מיני נגע צרעת וסימנים בעור האדם, בצבע צהוב, לבן, ירוק ואדום, על פיהם מחליט הכהן להסגיר את המצורע ולטהרו או לטמאו. בדרך רמז יש לבאר, שסימנים אלו הנם כתמרור אזהרה לאדם, שיעצור ויעשה חשבון נפש על מעשיו, והדברים יובנו יותר בהקדם משל נפלא: מעשה בבן עיר שהיה רגיל לסחור עם בן כפר, העובד רק בשדות ופרדסים ולא הכיר מעולם את העיר הגדולה ואת התפתחות הטכנולוגיה. יום אחד החליט הסוחר בן העיר לקחת את רעהו הכפרי במכוניתו ולהציג בפניו את החידושים הטכנולוגיים. במהלך הנסיעה הגיעו השניים לצומת דרכים המתפצלת לארבעה כיוונים. לפתע נעצרה המכונית והתפלא בן הכפר לראות מכוניות עוברות מהצד השני באופן מופתי, בעוד שהמכוניות בצד האחר אינן זזות. לאחר מכן הבחין שהמכוניות שנעצרו בתחילה מתחילות לנסוע בסדר מופתי, בו בזמן שהמכוניות שבצד השני נעצרות.

נדהם בן הכפר מהסדר ושאל את חברו: "כיצד הם מצליחים לשמור על סדר מופתי כל כך?".

"שוטה שבעולם", ענה לו חברו, "מדוע מביט אתה על המכוניות אשר בכביש? הבט למעלה מהן! שם, למעלה, מוצב רמזור, המאיר באור אדום, צהוב או ירוק, ולפיו נוסעות המכוניות או עוצרות. אילולי הרמזורים, היתה שוררת ערבוביה גדולה. הם המורים אימתי מחויבים לעצור ואימתי יכולים להמשיך לנסוע".

זה המשל, והנמשל: בנגעי הגוף ישנם צבעים שונים - צהוב, לבן ירוק ואדום, והצבעים הללו מהווים כרמזורים שמורים לאדם את הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשה (שמות י"ח, כ').

החלב שגלש - תמרור אזהרה

עיקר שימת הלב וכוונת האדם צריכה להיות בדבר אחד: לדעת ולהבין שאין דבר שבא משמים בלא סיבה, כל מאורע שמגיע משמים מטרתו לעורר את האדם שיתבונן במעשיו ויחקור בנבכי נפשו אלו דברים עליו לתקן, שבגללם בא עליו היזק זה או אחר.

הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת "עץ חיים" בירושלים ומחבר ספרי "אבן האזל" על הרמב"ם, היה גאון גדול, ודבוק בתורה יומם ולילה. אחד מתלמידיו הצעירים, רבי דוד אויערבך [אחיו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל] נטל על עצמו את הזכות לשרת את רבו, ללוותו ולהיות לו לעזר וסעד בכל צרכי וענייני הבית והישיבה.

יום אחד, לאחר שסיים הרב את תפילת שחרית נכנס לביתו ובינתיים גם רבי דוד הלך לביתו לאכול ארוחת בוקר. הרבנית, כהרגלה בכל יום, הכינה לרב דייסת חלב עזים כדי לחזק את לבו וליתן לו כוח ועוצמה ללימוד התורה והרבצתה לתלמידים. באותו יום מיהרה הרבנית לצאת לקניות. הניחה את סיר הדייסה על הפתיליה הדולקת וביקשה מהרב שישגיח על החלב שלא יגלוש, ויכבה את הפתיליה עוד כמה דקות. הרב שקע בינתיים בסוגיה סבוכה ונשכח ממנו לגמרי החלב, שרתח וגלש על הפתיליה.

בדיוק באותו זמן נכנס תלמידו, רבי דוד אויערבך, והרב התעורר מלימודו, נזכר בחלב ומיהר לכבות את הפתיליה, אך לצערו נוכח לראות שחצי מהחלב כבר גלש ונשפך על הפתיליה. הרב היה בצער גדול (בזמנם, לפני כשמונים שנה האוכל היה בצמצום רב, וכמות האוכל היתה מדויקת ומדוקדקת), וחשב בלבו מדוע הקב"ה עשה לו דבר זה, איזו עבירה עבר ועליו לתקנה, וכך ישב הרב מספר דקות והתאמץ לחשוב ולזכור איזה דבר עשה שלא כהוגן במהלך היום.

לאחר כמה דקות קם הרב בשמחה ואמר לתלמידו: "כעת הבנתי מדוע נשפך החלב בשווי פרוטה. בכל יום יושב עני מסכן בשער ומחכה שאתן לו פרוטה לצדקה ומשתדל אני לתת לו, אך היום הייתי טרוד ולא שמתי לב אליו ולכן לא נתתי לו את הפרוטה, ומשמים השיבו לי כנגד בגלישת החלב!".

ביקש הרב מתלמידו שיחפש את העני וייתן לו את הפרוטה, ולאחר שביצע התלמיד את המשימה נרגע הרב ושמח שמחה גדולה על שהבין את המסר ששלחו לו משמים, והיה סמוך ובטוח שמכאן ואילך לא יארע לו דבר הפסד באותו יום ("שאל אביך ויגדך" ח"א, עמוד נ"ד. וראה בוויקרא רבה ל"ד, י"ב).

בואו ונחשב חשבונו של עולם

על הפסוק בפרשת חוקת (במדבר כ"א, כ"ז), "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן" דרשו חז"ל (בבא בתרא עח ע"ב): "'המושלים' - אלו המושלים ביצרם; 'בואו חשבון' - בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה".

כך היו הצדיקים במשך כל הדורות, שמים לב ובודקים כל פרט ופרט מהמאורעות העוברים עליהם, אך אדם שאינו מתבונן מה נעשה עמו, באות עליו כל מיני צרות, ה' ירחם.  כל אדם צריך לערוך חשבון נפש על הדברים הקורים לו. אם, למשל, היה צריך לעלות על אוטובוס בשעה פלונית ולפתע הקדים האוטובוס והוצרך לחכות לאוטובוס הבא - זהו סימן שה' יתברך מורה ומאותת לו שעליו לשים לב על מעשיו. וכן אם קרה, חלילה, לאדם היזק או הפסד, עליו להתבונן מדוע אירע דבר זה, שהרי ללא צל של ספק הקב"ה לא עביד דינא בלא דינא (ברכות ה ע"ב), "אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים ל"ב, ד'), הקב"ה שופט בצדק וכל מעשיו מדוקדקים, ולכן צריך כל אדם לשים לב ולהתבונן במעשיו ובמאורעות חייו.

המכ"ם הרוחני

האפשרות הזו לחוש ולהבין קיימת אצל כולנו. מי שמשכיל לשמר את הרגישות הזו, מובל על ידי  נשמתו ומסוגל להרגיש את הצורך העמוק והאמיתי של הזולת.

משל למה הדבר דומה, למכ"ם משוכלל המשמש את הצבא לזיהוי מטוסי אויב. החיישנים שבו רגישים לכל תנועה, אפילו רחוקה מאד, ומיד הוא מעבד את הנתונים ומעביר מידע מדויק על מה שגילה. לעומת זאת, ישנם מכ"מים פשוטים בהרבה, שיכולת הקליטה שלהם קצרה ומוגבלת, והם מבחינים רק בעצמים קרובים.

כך גם בין אדם לאדם ישנו הבדל ברגישות שבה קולט הוא את מצוקת השני, והדבר תלוי בהתבוננות שלנו ובאכפתיות שלנו מהזולת.

נלמד ממשה רבנו לתת עינינו - להתבונן, ולבנו - לומר "זה קשור אלי, יש לי כאן מסר משמים", ונשמור על ה"חיישן" החשוב שלנו על ידי שנהיה מאלו המושלים ביצרם ומחשבים חשבונו של עולם.

(מתוך "משכני אחריך" ויקרא ח"א עמוד רפ"ב ואילך).