"לא האמנתי שמוטי נסחף, רק הרגע הוא היה כאן"

"כמו נחשון בן עמינדב – מוטי היה הראשון שקפץ למים", חוה בן שבת, אמו של מוטי שנהרג לפני כשנתיים וחצי, כשקפץ למי הגעתון בנהריה, כדי להציל רכב שנסחף, אומרת את המשפט הזה וקולה נשנק בבכי.

שנתיים וחצי חלפו מאז. פרק זמן לא מבוטל, ובכל זאת הכאב עדיין צורב, והיא מדברת על מוטי בגעגועים אדירים. לדבריה, לאחרונה נערך טקס מיוחד בו הוכנס ספר תורה על שמו ליישוב נופים. "הגעתי ליישוב כדי להשתתף באירוע, וזו הפעם הראשונה בה הרגשתי שיש משהו שמצליח לנחם אותי, ומעניק לי כוחות", היא מגלה.

אדם של נתינה

"מוטי היה אישיות מיוחדת", אומרת חוה, "וזה לא בגלל שהוא הבן שלי. הוא פשוט היה נשמה טובה. כולם כאן בעיר הכירו אותו וידעו שאם צריכים עזרה במשהו, ולא משנה במה בדיוק -  מוטי תמיד זמין ונענה בשמחה וברצון. הוא התעסק הרבה בתרומות לנזקקים, וגם היה נוסע לבסיסים של חיילים בכל רחבי הארץ, כדי לחלק להם מתנות ואביזרים.

"לפני בערך שבע שנים מוטי התחזק וחזר בתשובה. אנחנו כהורים הבהרנו לו שאנחנו אתו לאורך כל הדרך, התאמנו לכך את הבית ונערכנו להקפדות הרבות על פי מה שהוא הסביר לנו. אבל אף פעם לא ידעתי שהוא גם קירב אחרים ליהדות. רק אחרי שנפטר הגיעו אלינו כל מיני בחורים והראו לנו שהוא נתן להם סידורים עם הקדשה אישית". חוה נעצרת, קולה חנוק. "לא להאמין שהוא כבר לא אתנו", היא לוחשת. 

ויש כאן גם צירוף מקרים מצמרר: "בדיוק ביום הלוויה של מוטי חל תאריך יום ההולדת שלי. ברור שיש כאן משהו שמימי. אני לא יודעת אם בכל מדינת ישראל יש אמא שקברה ביום ההולדת שלה את הבן שלה. ברור שזה לא מקרי".

מה היה ביום של האסון? את היית בבית כשהכל התרחש?

"כן, הייתי בבית עם בעלי ומוטי. מזג האוויר בחוץ היה חורפי ביותר, עם גשמים נוראיים. לא זכור לי אף פעם מזג אוויר כזה. ירדתי לעשות קניות בסופר, וכשחזרתי תפס אותי מבול. באותו רגע התקשרתי לבתי הבכורה וביקשתי ממנה שתחזיר את הבת שלה מהגן, כי במזג אוויר שכזה חייבים להיות בבית.

"בינתיים מוטי נצמד לחלון ופתאום שמעתי אותו צועק, כי התחיל ברחוב בלגן גדול. התברר שיש זוג קשישים שנתקע ברכב, ומוטי הצדיק רץ לחלץ אותם. הוא פינה אותם מהמכונית, ואחר כך עלה הביתה, לקח שמיכות חמות והוריד להם כדי שיוכלו להתחמם. תוך כדי כך הוא צעק אליי: 'אמא תכיני להם תה בתוך תרמוס', ואז הוא הוריד להם כוסות של תה וכיבוד, וגם שני כיסאות. הוא דאג להם בכזו מסירות. ממש נצצו לי דמעות בעיניים.

"אחר כך הוא עלה הביתה להחליף בגדים, כי כולו היה רטוב. בינתיים המשכתי לצפות מהמרפסת ופתאום ראיתי ג'יפ שוקע – זה היה ג'יפ של השכן הנכה שלנו. התחלתי לצעוק בבהלה: 'הוא מת, הוא מת, השכן מת!' ואני בוכה וצועקת. רק אחר כך אמרה לי בתי: 'אמא, כנראה שהרגשת משהו. הצעקות שצעקת לא היו רגילות, הרגשת שמשהו נורא הולך לקרות'". 

על הרגעים הבאים מספרת חוה בכאב רב: "זה היה כל כך מהר, מוטי ירד אל הרחוב יחד עם בעלי וכנראה שהוא ניסה להיכנס לרכב ששקע, כי אמרו לו שיש מישהו בפנים. אבל הזרם האדיר של המים לא אפשר לו לעשות את זה, והוא נסחף עם מי הנחל לעבר הים. כשהבנתי מה קרה ירדתי למטה, ויחד אתי הגיעו אנשי כיבוי ומשטרה. פניתי לכולם והתחננתי אליהם: 'תביאו לי את מוטי', אבל הם לא יכלו לעזור. רק אז התחלתי להבין – אין מוטי, הוא נסחף עם הזרם וכבר לא אתנו. בערך שעה לאחר מכן מצאו אותו מוטל על חוף הים. כבר לא היה ניתן להציל אותו".

"למדנו לא לשאול שאלות, כי אין תשובות"

"אחרי שמוטי נפטר צצו אצלי המון שאלות", מספרת חוה בגילוי לב. "שאלתי את עצמי: איך זה קרה דווקא למוטי? הרי הוא היה כל כך בסדר, באמת עשה כל מה שצריך. למה אלוקים עשה לו את זה? אני גם לא מצליחה להבין למה זה קרה לי. למה מגיעה לי כזו מכה?

"אנשים מנסים לנחם אותי. אבל אני אומרת להם תמיד: 'אני מאחלת לכם שלא תתנסו בכאלו ניסיונות'. מדובר באסון שלא היה כמוהו אף פעם במדינת ישראל. בימי השבעה הגיעו לכאן כל כך הרבה מנחמים. כולם אמרו לנו: 'תתחזקו, אתם צריכים להמשיך לחיות'. אבל איך נמשיך ככה את החיים, עם כל כך הרבה כאב? מי שלא נכנס לנעליים שלנו לא יוכל לעולם להבין זאת.

"איבדנו בן שהיה כל כולו אהבה ונתינה. הוא היה מסור לנו בצורה לא רגילה, ומכבד הורים במסירות אין קץ. מבחינתו ארוחת צהריים אצל אמא היה משהו שלא מוותרים עליו, ושמעתי מאנשים שהוא עבד אצלם, שהוא לא היה טועם כלום, כי 'עוד מעט אני חוזר הביתה ואוכל את האוכל של אמא שלי'. כעת בערב פסח אני מרגישה את חסרונו במיוחד, כי הוא היה תמיד נערך לחג במלוא ההשקעה. הוא היה מנהל ביד רמה את הניקיונות, וגם קונה את כל הכלים, הציוד והמזון. פסח היה החג שלו והחלל שנוצר כל כך גדול".

ומה בכל זאת נותן לך כוח להמשיך הלאה?

"העשייה. מאז שמוטי נפטר כולנו משתדלים לחזק ולהתחזק בכל דרך אפשרית. אני נוסעת המון לקברי צדיקים, לכותל ולמערת המכפלה. מתפללת לה' שייתן לנו כוח, כי באמת שנגמרו הכוחות.

"מאז שהתרחש האסון אני גם משתדלת לעשות כל הזמן דברים לעילוי נשמתו של מוטי. אני ממשיכה את דרכו בכל הנוגע לקניית סלטים ומוצרי מזון והעברתם למשפחות נזקקות, ולרגל יום השנה לפטירתו הכניסו אמבולנס לעילוי נשמתו ליישוב נופים שבשומרון. מי שהייתה אחראית על הפרויקט הזה היא אישה מדהימה בשם אלישבע רז, תושבת נופים, ששמעה על מוטי והחליטה שחייבים להנציח אותו. היא בעצמה גייסה את כל הכסף ובסופו של דבר נערך טקס בהשתתפות התושבים.

"הגעתי לשם באותו יום ולא גמרתי לבכות ולהתרגש. מאותו רגע החיבור שלי לתושבי נופים היה הכי עמוק שיכול להיות. לאחר תקופה, פנו אלינו מרשת של סופרמרקטים בשלומי, וסיפרו שברצונם לכתוב ספר תורה לעילוי נשמת מוטי. היוזמה הזו מצמררת אותי עד עכשיו. יש כל כך הרבה אנשים טובים בעולם. לאחרונה, כשהגיע הזמן להחליט להיכן להכניס את ספר התורה, היה ברור לי שהוא יוכנס לבית הכנסת ביישוב נופים, ואכן כך היה.

"בנופים ערכו לאחרונה הכנסת ספר תורה גדולה, ואני כמובן הוזמנתי עם משפחתי. זה היה הטקס הכי משמח בעולם, אך גם מכאיב בטירוף. בכיתי מהתרגשות, אך גם  מכאב, ורק מלמלתי לכולם כל הזמן 'תודה, תודה'. הרגשתי שספר התורה של מוטי מגיע למקום הראוי ביותר שבו הוא יכול להיות.

"הדבר המרגש ביותר הוא שבדיוק בלילה של אחרי הכנסת ספר התורה, בעלי ראה לראשונה את מוטי בחלום, הוא היה עם בגדים לבנים, חיבק אותו ואמר לו 'תודה'. אחרי שבעלי סיפר לי על כך אמרתי לו שאני מרגישה שטוב למוטי, ושהוא שמח שאנו עושים לזיכרו כל כך הרבה דברים חשובים. זה גם המקום לבקש: נשמח אם מי שיכול יקרא פרק תהילים אחד, או יעשה מעשה טוב לעילוי נשמתו של מוטי (מרדכי) בן דני, והלוואי שהזכויות שלו ילוו את כולנו".