"זו הייתה הזדמנות חיי, לגמור איתו חשבון על כל מה שהוא עולל לי"

בגיליון 'השגחה פרטית' סופר המקרה הבא: "יש לי איזשהו מכר שמשום מה החליט להציק לי. הוא ירד לי לחיים, ופגע בי בכל מיני דרכים מאוד לא נעימות. באחד הימים נקרתה לפניי הזדמנות פז, לגמור אתו חשבון ולהוכיח לו שהדם שלי אינו הפקר. זו הייתה ממש הזדמנות חיי. כבר כמעט שהחזרתי לאותו מכר מנה אחת אפיים, אבל ברגע האחרון עצרתי את עצמי. חשבתי לעצמי: הרי יש מצווה בתורה "לא תיקום ולא תיטור", וזה הרי דאורייתא, ואיך אני אעבור על ציווי ה'? ובפרט כשספר החינוך מסביר שטעם המצווה לא לנקום ולא לנטור הוא האמונה כי הקב"ה עושה את הכול, והאדם הוא רק השליח.

"נמנעתי מהנקמה ומשכתי את ידיי מכל העניין, למרות הקושי. באותו יום מתקשר אליי הבוס מהעבודה, ומספר לי שהוא ראה את המסירות והיעילות שלי בעבודה, והחליט שאני מתאים לעבודה בדרגה בכירה. מהיום אני מקבל דירוג חדש, שמשמעותו תוספת של מאות שקלים במשכורת החודשית, רכב ודלק על חשבון המעביד ועוד כמה בונוסים משתלמים ומשמעותיים.  הודיתי לה'. ידעתי כי התזמון הזה לא אירע במקרה. זכיתי לעמוד בניסיון, לא נסחפתי לשנאה ולמחלוקת והקב"ה פתח בפניי את אוצרות השפע".

הרב יגאל כהן בקטע קצר: מה הדבר המדהים שקרה אחרי שהרב שמעון גבאי זצ"ל שתק על הפגיעה בו?

קיים חוק רוחני האומר כי מי שנוהג במידת ההפלגה וההעברה מסוגל לעורר משמים את אותה מידה של הפלגה, ועל ידי כך לגרום להתעוררות של רחמי שמים. הגמרא מספרת כי בזמן שהייתה בצורת קשה היה מתפלל רבי אליעזר על הגשמים ולא נענה. ירד אחריו רבי עקיבא לתיבה, התפלל על הגשמים ונענה. ומדוע תפילתו של רבי עקיבא היא זו שנענתה? הגמרא משיבה כי יצאה בת קול ואמרה: "לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו" (מסכת תענית כה, ב). כלומר, בגלל שרבי עקיבא נהג להעביר על מידותיו כך גם תפילתו לקב"ה שיעביר על מידותיו ויוריד גשמים התקבלה.

היזהרו מזיופים

חשוב להבין את ההבדל הקיים בין וותרנות אמתית לבין שתיקה הנראית כלפי חוץ בלבד כהפלגה כנה. וותרנות אמתית נעשית בלב נקי ושלם מתוך תחושת סיפוק של התגברות והתעלות, כך שאותו נושא מדובר לא יכרסם בלבו של המוותר או יעורר אמוציות בעת מחלוקות עתידיות. לעומת זאת, ישנה 'וותרנות מדומה' הנראית כלפי חוץ כהתגברות על המידות למען השלום, אך למעשה בלב האדם מתרחשת צבירה של רגשות שליליים ותסכולים העלולים לבוא לידי ביטוי ביחס טעון כלפי האחר או בכעס עצמי הנובע מתוך תחושה של רמיסה עצמית וניצול.
לכן, יש לבדוק עם עצמנו האם אנו מסוגלים כעת לוותר מתוך שלמות פנימית ויכולת אמתית להכיל את האחר או שמא מדובר בשתיקה המלווה בתסכול למען השקט הרגעי?

במערכת יחסים בה ישנו וויתור "כרוני" של אחד הצדדים הנדרש לוותר בצורה חד צדדית בשיטתיות ובתדירות גבוהה מדי, עלולה להתפתח בקרב אותו "מוותר כרוני" אדישות רגשית, הוא עלול להיהפך לאדם חסר אישיות ורצונות, להיהפך לאדם מריר וקטנוני, ולהרגיש שאין מקום לרצונות ולצרכים שלו באותו קשר. מצב כזה עלול להוביל את אותו "מוותר כרוני" להיהפך לאדם עצוב וכעוס, שיפתח בקרבו ריחוק רגשי כלפי הצד השני.
לכן, כאשר אין הוויתור נעשה ממקום שלם לחלוטין – עדיף לוותר על השתיקה, וללבן את הדברים מול הצד השני בצורה נעימה וסבלנית והידברותית, עד להגעה אל פשרה המוסכמת על השניים.

קראו גם:

רוצים לזכות לאריכות ימים, לעורר רחמי שמים ושתפילתכם תתקבל?