איה קרמרמן מבינה: לשמירה על המצוות אין קשר לקידוש השם. זו פשוט התנהגות יהודית

בשישי שעבר, כשאספנו את הילדות מבית הספר, איזו אישה עצרה את הרכב שלה ונעמדה על אי תנועה ומעבר חציה, וחסמה את הרחוב מכל הכיוונים. אני לא צריכה להסביר מה קורה כשעשרות הורים שבאים לאסוף את ילדיהם, בשיא הלחץ של ההכנות לשבת, נתקעים בגלל קבלת החלטות שגויה של אמא שהחליטה שכולם יכולים לחכות עכשיו כי היא מחכה לבנות שלה שיצאו מבית הספר והשאר ימתינו בינתיים. בעלי, שהוא אדם ידוע בסבלנותו וניחן באיפוק ובקור רוח, גיחך כהרגלו. הס מלהזכיר ניסיון להעיר לגברת או חלילה להיכנס לאיזשהו עימות על מנת להוכיח אותה על טעותה; הוא חיכה שמלאכתו תיעשה בידי אחרים. ואכן, אנשים צפרו, צעקו, יצאו ממכוניותיהם ודפקו על חלון הרכב של הנהגת בבקשה שתזוז ותפנה את הפקק. למי מאיתנו זה לא קרה? רק בחלוף כחמש דקות ועשרות הורים זועפים, היא הואילה לזוז.

להתאים אמונות למעשים

אספנו את הילדות והמשכנו לדרכנו, רק כדי לגלות שהמעכבת בכבודה ובעצמה נוסעת ברכבה מאחורינו בכבישים הצרים של שכונת קריית משה הוותיקה. רצה הגורל, כלומר הקב"ה, והתנועה הייתה עמוסה וכנראה עיכבה מאוד את המעכבת, שהפכה למאוד ממהרת. בנוסף, ככל הנראה, המעכבת זיהתה את הרכב שלנו כאחד ממתנגדיה, והנה הרגע המתאים לנקמה. ובכן, מתברר שלדעת אותה אישה בעלי לא חתך מספיק נהגים אחרים או התקדם בקצב שרצתה (מעניין שקודם לכן היה לה כל הזמן שבעולם לחסום ילדות מלעבור במעבר החציה). ואז, אחרי אין־סוף צפירות, נפנופי ידיים ורמזור אדום אחד נוסף, היא כבר חיכתה לנו בעצבים. כשעצרנו נתיב לידה, היא נופפה לנו לשלום באצבע מסוימת. היד השנייה התמקדה בלחיצות עצבניות על צופר הרכב, והפה בצרחות של "תפתח כבר את החלון" ועוד תשבחות מרשימות. היינו בשוק. אף על פי שרבי נחמן גורס ששתי מחשבות אינן יכולות לדור בזמן אחד, כמה מחשבות אכן רצו בתוכי סימולטנית:

א. מי זו ומה עובר עליה?

ב. איך היא מתנהגת כשהילדים שלה איתה באוטו?

ג. איך היא מתנהגת כשה׳ איתה באוטו?

ד. מזל שהיא לובשת כיסוי ראש בגודל של סיר צ'ולנט, שמסמל את זה שהיא אישה מאמינה שעובדת על המידות שלה - אחרת הייתי מפספסת.

ה. מזל שאני לא חילונית - איזה חילול השם זה היה עושה.

ו. חבל שיש לי ראש של חילונית, כי התנהגויות כאלה הרחיקו אותי שנים מלנסות להתקרב אל ה'. בימים ההם, כשלא האמנתי בה', האמנתי שאנשים שאומרים שהאמת שלהם טובה ויפה משלי, אמורים אשכרה להתנהג כמו שהאמת שלהם אומרת להתנהג. בזמן הזה אני עדיין מאמינה שצריכה להיות הלימה בין האמונה למעשים.

לפני כמה שנים ידידיה מאיר כתב טור על ההגדרה לחילול השם. אני זוכרת שהזדעקתי ומיד כתבתי טור קונטרה. ההגדרה שלו הרגישה לי הלכתית מדי. לא כללה את סל הפיקניק שאני מטיילת איתו בתפיסתי. אסביר: אני מאמינה גדולה מאוד בחילול השם. לצערי, הוא היה מנת חלקי כילדה תל אביבית. זה לא שדאגתי לעשות חילול השם רבתי, בכוונה או בזדון. האמת היא שכלל לא ידעתי מה זה חילול השם, כי לא ידעתי מה זה השם. כוונתי היא שניזונתי תמידית ממעשי חילול השם, כי זה לחם חוקה של התקשורת. האמנתי למה שנאמר. ספגתי פנימה את הרעל והפכתי אותו לוויקיפדיה הפנימית שלי. לכן כל מה ש"ידעתי" על דוסים, דת, דתיים או אנשים מאמינים היה חתיכת חילול השם טבול בגזענות לא חבויה.

היום, יותר ממה שאני מבינה את הסכנה בחילול השם, אני חסידה של קידוש השם. כן, כן. אני יודעת שזה מושג שחוק. אני מכירה את הסתלבט והנחרה המזלזלת שמתלווה אליו. היום כל סלב שמכריזה בריאיון שהיא לא טובלת שרימפס בשמנת, הצד שלנו מתפעל מהצדיקות הנשפכת שלה ומקידוש השם שעשתה, והצד השני טוען שנשטף לה המוח ושהיא קיצונית. אני, לעומת זאת, נטולת כל ציניות כלפי המושג. אני מאמינה שברגע שבחרתי להיות לבושה במדיו של ה' - מעשיי צריכים להיות ראויים. יותר מזה, ברגע שאני לבושה במדיו של ה' - אני השגרירה שלו. עול היח"צ שלו מוטל על כתפי, צנומות או לא, זה המחיר. ההתנהגות שלי נמדדת יחסית אליו ולא יחסית אלי. כל חיוך ומאור פנים, כל סבלנות ומתן עזרה - מושלכים עליו, על מידותיו ועל תורתו. אני מאמינה בזה כי ראיתי יותר מדי אנשים ששוכחים מהכיפה, מתנהגים כמו שהם מתנהגים ומלבים אנטי אליו יתברך. ההפך נכון באותה מידה: כשאדם עם כיפה עושה מעשה חסד, כשחילונים פוגשים באדם דתי שמנפץ להם את הרעל שהם ספגו בתקשורת, שום דבר בעולם לא ישבור את החומות בין שני קצוות העם שלנו כמו חיבור כזה.

אנחנו נמשיך להיות בדיחה

בתזמון מדויק כמו שה' אוהב לסדר, כדי להראות לנו שהוא בעניינים הקטנים כגדולים, העליתי ברשתות החברתיות בקשת עזרה: "תזכירו לי איפה ומה צריך לנקות לפסח?". הייתי שמחה לכתוב שאני שוכחת כל שנה מחדש מתוך אמונה שהמשיח יגיע ובשנה הבאה בירושלים הבנויה לא ניאלץ לנקות חמץ כבאשתקד. אבל האמת היא שאני פשוט לא עושה רשימה מסודרת שתהיה נר לרגלי ונר לבדיקת החמץ שלי. אולי כן עשיתי והנחתי אותה בארון פסח, מה שהופך אותה ללא שימושית בעליל. בהתאם לזאת, שוב נלחצתי שאיפשהו בביתי מתחבאת מאורת חמץ שתישאר ללא הופכין. ברשימה שכתבתי בפוסט היו: תיקי אוכל, ילקוטים, נפת קמח, נפת קוסקוס, צמידים, לכבס מגבות ב־60 מעלות, קומקום, שקיות סופר רב־פעמיות ופלאפון.

התגובות לפוסט היו יעילות אבל בעיקר מעניינות. אחת מהן הייתה זו: "לנקות איפה שיש חמץ. צמידים, מגבות וקומקום - פחות". השבתי שאני לשה בצק עם הצמידים, ואם רוצים להשתמש במגבות המטבח צריך לכבס אותן בחום גבוה. היא לא הרפתה: "נו באמת, איפה כתוב שצריך לכבס מגבות לפסח? חבל שאת נותנת יד לטירוף הזה". עוקבת אחרת ענתה לה: "חבל שלא הצלחת להתנסח בלי להעליב. היית קרובה אבל". הטוקבקיסטית הראשונה ענתה לשנייה: "מה שמעליב פה זה ההכנות הלא רלוונטיות האלו לפסח. מילא לנקות בשקט בבית. אבל לפרסם רשימות מוזרות לעשרות אלפי עוקבים? לא פלא שחילונים חושבים שאנחנו בדיחה".

באותו רגע נפל לי האסימון. לא משנה מה אעשה, כמה אשתדל, כמה אאיר פנים - יהיו חילונים שתמיד יחשבו שאני בדיחה. עצם האמונה שלי בקיום הבורא היא היסטרית בעיניהם. "ארץ נהדרת" במינימום. אני זוכרת כמה חשבו שירדתי מהפסים כי הקשר שלי עם כל כולו יתברך עבר משלום שלום, שבת שלום והדלקת נרות למשהו יותר מחייב. כמה הרמות גבה ועד ביזיונות והסתלבטויות של ממש עברתי כשהבינו שאני שומרת באדיקות את שלוש מצוות הנשים. "פסיכית", סיננו מתחת לשפם הפלורליסטי. נו? ו? אז מה? אז אפסיק להדליק נרות כשאין הפסקת חשמל? לא אשמור שמיטה? מתי הם יפסיקו ללגלג? כשאסיר את כיסוי הראש? כשנשים יהודיות לא ילכו למקווה כי יש מקלחת בבית? מתי יקבלו אותי בלי לגחך? כשאלחץ יד ואנשק את הלחי של כל גבר שהוא לא בעלי? כשאדליק ואכבה אורות בשבת כי זו לא עבודה ואני לא מדליקה שום אש? כל עוד אני ואתם נשמור על הלכות ישראל, מישהו יחשוב שאנחנו בדיחה. בזכות אותה טוקבקיסטית הבנתי - לשמירה על המצוות אין קשר לחילול השם או לקידוש השם. זו פשוט התנהגות יהודית.

באותה נשימה אומר - לשמירה על המצוות יש קשר ישיר עם חילול השם או קידוש השם. כי אם נתנהג לפי הספר בהתנהגות יהודית פשוטה, לא נצטרך להיזהר כדי לא לחלל את שמו יתברך, זה ממילא לא יקרה. גם לא נצטרך להתאמץ כדי לקדש את שמו יתברך. בהכרח זה יקרה. כי זו גאונותה של התורה.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".