דבורי וקשטוק: כבר בת 40, אבל לא יודעת מי את

עוד שבוע נשב כולנו, בעז"ה, לשולחן הסדר, ונשיר "עבדים היינו לפרעה במצרים".

כבר שנים שאני חוקרת את עניין ה"חירות".

מהי? ומהו "מצרים" של הדור הזה? איך יוצאים מהמצרים העצמי? האם כל אחד יכול לצאת?

כל תקופה יש לי תשובות אחרות, בסגנון שונה, אבל המהות נשארה. חירות היא תמיד פנימית, והיא לא תלויה בשום דבר.

תקראי את זה שוב.

חירות היא תמיד פנימית – כלומר: העובדה שאת לא יושבת בבית הסוהר לא אומרת שאת בחירות. לעומת זאת, יכול להיות אסיר שכלוא בבית הסוהר והוא עדיין מרגיש חירות פנימית.

והיא לא תלויה בשום דבר – לא בכסף, ולא בשכל, ולא במצב משפחתי, ולא במצב רפואי וכו'.

היא קשורה ישירות בנפש של האדם, וגם בתנאים הכי טובים, אם הנפש כלואה – אין חירות.

כבר בפגישת האבחון, כשלקוחה אומרת שבעלה "עושה לה", הילדים "עושים לה", "בגלל הבוסית" היא כך וכך - אני מיד "מנקה" את האחרים ושואלת: ומה את רוצה? מה החלק שלך? מה תלוי רק בך? כי רק על זה נוכל לעבוד.

אין לנו שליטה על אחרים, גם אם אנחנו חושבים שיש לנו.

אין לנו יכולת לשנות אחרים, גם אם אנחנו מאד רוצים בזה.

לא מגיע לנו לחכות עד ש"הוא/היא/הם" יבינו שהם צריכים לשנות ולהשתנות.

יש לנו אפשרות אחת בלבד, והיא: לקחת אחריות על החלק שלנו, על מה שתלוי רק בנו, ושם לעשות עבודה.

וההשלכות?

הן תמיד יהיו טובות יותר. כי עצם ההתמקדות במה שתלוי רק בך מאפשרת לך להיות במקום נכון יותר עבורך, גם אם המחיר יהיה שבעלך לא יאהב את השינוי ואולי ירצה להתגרש (או אולי את תרצי...), שאולי תפוטרי, שאולי החברה הכי טובה שלך כבר לא תהיה החברה הכי טובה שלך וכו'.

נשמע קשה? נשמע סיכון? נראה כמו מחיר גבוה מידי?

אולי.

אבל, את תחיי בשלום עם עצמך! בלי צורך באישור או הסכמה מאחרים, ובלי הצורך להשתנות ולהיות כמו שהם חושבים שנכון שתהיי.

ואז כל האנרגיות שיש לך ינותבו לחיים שנכונים לך.

זו חירות.

לפעמים יש לי לקוחות שפשוט אומרות "אני לא יודעת מי אני!", והן כבר בנות 40 ויותר.

וכשאת יודעת מי את, ואת מחוברת אל עצמך, את בחירות.

עם השנים אני מבינה את הנושא יותר לעומק, ועוברת בעצמי תהליכים פנימיים.

השנה המושג "חירות" מקבל אצלי ממשות אחרת, גם ברמה האישית וגם ברמה המקצועית.

ברמה האישית – את כבר יודעת שאני עוברת שנה לא פשוטה, ויחד עם זה, אני שמחה שאני כבר בתוך תהליך של חירות אישית, שהייתי צריכה הרבה מאד אומץ ומוכנות להסתכל על המציאות באופן חד ונוקב, וזה היה כואב ברמות שקשה להסביר. יש לתהליך הזה מחירים כבדים מנשוא, וייקח זמן רב עד שהחלק הקשה יהיה מאחורי, ויחד עם זה, לעיתים הבחירה לצאת לחירות היא בין רע אחד לרע אחר, אבל ברע הראשון אין עוד אפשרויות ואין תקווה או עתיד לשינוי, וברע השני יש סיכוי שיהיה טוב.

אז בחרתי.

בחרתי באפשרות שגם אם הכי קשה עכשיו, בסוף יכול להיות טוב גדול. וגם אם לא, זה לגמרי בסדר. לפחות עשיתי כל מה שיכולתי כדי לצאת לחירות.

יום יבוא ואוכל גם לשתף, ככל שיתאים לי בבחירה, בתהליך, במחירים, ובעז"ה גם ברווחים.

בכל אופן, אני בדרך. כבר קפצתי לים סוף. ואני בוחרת לראות את הרגעים שבהם הקב"ה מראה לי שגם אם הוא לא קורע את הים ומפנה לי מסלול יבש וברור - הוא איתי, רואה אותי, דואג לי. לא תמיד אני רואה את זה, ויש רגעים שנראה שעוד רגע אני טובעת. וברגעים שכבר אין לי כוח ואני חסרת אונים, אני פשוט צפה על המים ונותנת להם להוביל, רק לא לחזור אחורה אל הגדה ממנה באתי. וכשאני מרגישה שאני מתחזקת, אני מתחילה לשחות, ואם צריך, אז גם לצלול ולעבור כברת דרך נוספת.

אי אפשר לצאת לחירות בלי לעבור את הדרך שהיא דורשת, ולכל אחת יש דרך משלה.

ברמה המקצועית - עליתי כמה שלבים בסולם המורכבויות, וכעת אני מטפלת גם במקרים מורכבים ממש, של נשים יקרות שכבר לא מאמינות שיש מושג כזה של חירות.

זו שליחות אדירה להיות במקום הזה, וזכות גדולה.

וכן, גם אחריות כבדה.

מקרים של פוסט טראומה ופגיעות כאלה ואחרות. בכל פעם שאני חושבת שכבר שמעתי וראיתי הכל, מגיע מקרה שמזכיר לי שבתחום שלי אין דבר כזה. במקומות האלו אני נאחזת בביטחון מלא שהקב"ה יודע מה הוא עושה, גם כשנראה שהרוע שמתגלה במקרים מסוימים הוא בלתי אנושי, והמחירים שהקורבנות משלמים הוא אכזרי ממש. גם את הרוע הזה הקב"ה יצר, והוא יודע מה הוא עושה, ולכל דבר יש סיבה, רק שלא תמיד נוכל לדעת אותה.

יחד עם זה, אני גם מרגישה שהוא נתן בדור הזה כלים לצאת לחירות מכל מצב.

המגזר החרדי כולו עבר השנה טלטלות קשות מאד וחשיפה לאנשים ולפגיעות שהיה נח לכולם לחשוב שהם לא קיימים, אלא שכבר אין אפשרות להתחבא יותר ולהגיד ש"אצלנו זה לא קורה".

אני גם רואה שינויים מרחיקי לכת בתחום הנישואים (והגירושים), יותר ויותר אנשים עם הפרעות לא פשוטות, עם הפרעות תקשורת על הרצף האוטיסטי (ASD), השלכות ותחלואה נלווית של הפרעת קשב וריכוז במבוגרים שלא טופלו מעולם (ADHD), התמכרויות שלא היו בעבר (מסכים, רשתות חברתיות) ועוד.

אני חושבת שככל שאנחנו מתקדמים יותר, מפותחים יותר, מתפתחים יותר, אנחנו חווים פחות חירות.

התחרות, הלחץ, הסטרס, גברו משמעותית.

איכות החיים ברמה הטכנית והתפקודית עלתה מאד, וברמה הרגשית-נפשית - התדרדרה ממש.

רובנו כלואים בתוך הצורך להרגיש שווים על ידי זה שניראה טוב יותר, נרוויח יותר, נעבוד יותר שעות, נראה לעולם שאנחנו כך וכך, נקנה רכב מפואר יותר, נגור באזור עשיר יותר, נקנה מותגים, נסתובב עם "האנשים הנכונים"...

לרובנו יש צורך להרגיש "בסדר", ויש כאלו שצריכים להרגיש "מספיק בסדר".

יותר אנשים מדווחים על התקפי חרדה ופאניקה, עם לחץ ברמה כזו שהם לא מצליחים לפעמים לנשום, על דיכאונות סמויים או גלויים, על התפתחות של פרפקציוניזם שבעקבותיו מתפתחת כפייתיות ואובססיות שלא היו בעבר.

אני פוגשת יותר נשים (כן, גם חרדיות), שעוברות ניתוחים פלסטיים כדי להרגיש יותר טוב בעולם שבו את אף פעם לא תהיי "מספיק טובה / יפה", כי כבר יש מודה אחרת וסגנון חדש ו...

חירות, בעיני, זה היכולת להיות מי שאת, כמו שאת. לא מושלמת, לא "הכי", וחיה ברוגע ובשלווה.

האם פגשתי אנשים כאלו בחיי? לא.

האם אני מאמינה שיש כאלו אנשים? כן, מעטים, והם לרוב אנשים בעלי אמונה וביטחון מוחלטים בה', יראי שמים וספונים באהלה של תורה. כאמור, אני עוד לא פגשתי אותם.

האם אני חושבת שנשים כמוני, כמוך, כמו רוב הנשים, יכולות להגיע אל המקום הזה?

כן. הן יכולות להיות קרובות יותר לשם. וכל צעד נוסף בדרך אל השחרור הפנימי, אל היכולת לקבל את עצמך כמו שאת, להכיר בטוב שיש בך, להסכים להודות במה שאת לא מושלמת בו, ולאהוב את עצמך ככה, מקרב אותך אל המקום הזה.

אל החירות המלאה.

כל מקרה שפיצחתי בקליניקה, כל אישה שמרגישה בטוחה יותר בעצמה, כל לקוחה שאומרת לי שהיא לא האמינה שהיא תוכל להיות במקום אחר, טוב הרבה יותר, וב"ה היא כבר שם! נותנת לי כוח להמשיך ולהאמין בטוב.

לכל אחת יש ה"מצרים" שלה.

פרעה שלה.

ים סוף שלה.

לכל אחת יש משהו אחר שייחשב כאילו נקרע הים בעבורה.

לכל אחת יש המדבר שלה.

אני מאמינה שלכל אחת יש משה רבנו שלה שיכול לסייע לה לצאת ממצרים, ולהביא אותה אל הארץ המובטחת.

לפעמים לוקח זמן למצוא אותו. לפעמים עוד לא הגיע הרגע לגלות אותו.

היום אני מאמינה גדולה בכוח שיש לעזרה מבחוץ: חברה טובה, אשת מקצוע, לפעמים מורה / רב / רבנית / מתנדבת...

מקווה בשבילך שמצאת. ואם לא, שתמצאי בקרוב.

מוזמנת לשתף אותי מה גילית על עצמך אחרי הפוסט הזה.

מאחלת לך, ולי, ולכל בית ישראל

שנזכה השנה הזו להגיע אל החירות האמיתית, הפנימית.

שנזכה להרגיש שהקב"ה קורע את הים לכבודנו.

שנרגיש את ענני הכבוד מגנים עלינו.

שנראה בעיניים ישועות גדולות.

שנגיע אל חוף מבטחים.

חג פסח כשר ושמח!

איתך, (גם) בדרך אל החירות.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.