איך הגיע מאכל לא כשר לפיו של הנער הצעיר? בעל התניא הבהיר את הסיבה

הקשיבו נא למעשה שהיה.

שנת תקצ"ו. חודש סיון. עיר לומזא, פולין.

העיר געשה מהתרגשות לקראת בואו של הגאון הקדוש רבי עקיבא איגר זצ"ל. המוני בני העיר צבאו על אכסנייתו כדי לזכות לחזות בזיו פניו ולהתברך מפי קדשו.

בין הבאים הייתה גם עטיל, גבאית הצדקה.

לגברת עטיל היה בן יקר, משה נח, עלם חמודות פיקח ונבון, שבכל דבר חכמה היה מהיר הבנה, אך בלימוד התורה הקדושה? הלאה את מוריו והתיש את מלמדיו באטימות הבנתו.

הגבאית התחננה בפני הצדיק שיאציל עליו מברכתו, אולי יסללו בפניו שבילי ההבנה.

נענה הגאון ואמר: "מאכלות אסורות מטמטמות את הלב, עד כדי כך שאפילו תינוק צריך להישמר מהם!" (יומא לט ע"א; וראה ש"ך, יו"ד פא, כו).

נרעשה האם: "כבוד הרב, בביתנו מוקפדת הכשרות! משה נח שלי ודאי לא אכל דבר איסור!".

הגאון לא ענה. האישה פרצה בבכי.

"רבי", התייפחה, "האם יש לבני תקנה?".

השיב הגאון: "ישנה תקנה אחת - לעמול בתורה מתוך הדחק!".

האישה שבה לביתה מזועזעת. מאין הגיע מאכל אסור לפי בנה?! הלוא מקפידה היא שהבשר יהיה "חלק", לביתה היא לא מכניסה ירקות המוחזקים בתולעים, היא מנפה את הקמח, אופה בעצמה וגם חולבת את החלב בידיה. אז מאין היטמטם לב בנה?

אין זאת אלא שככל הנראה אכל מאכל מפוקפק מחוץ לביתם, אצל חבר או באיזו שמחה.

לעת ערב, כששב הנער מן הישיבה אחר יום שלם של בהייה בגמרא, החלו הוריו לברר עמו מתי אכל מאכל שאין כשרותו מהודרת. אולם הנער מחה. מעודו נזהר שלא לאכול במקום זר!

"ובכל זאת", תבעו הוריו לדעת. הרי הרב אמר!

הנער ייגע את מוחו, ונזכר. בהיותו כבן חמש, בדרכו הביתה מן התלמוד תורה עלו באוזניו צלילי תזמורת; באכסניה של רבי אליעזר טרונק נערך משתה נישואין. הוא נכנס, וכובד שם במנת עוף...

"לא יתכן!", אמר האב, "בעל האכסניה הוא אדם ירא שמים בתכלית ומטבחו כשר למהדרין!". בכל אופן, האב החליט לבדוק את העניין. הוא בירר עם בנו את תאריך החתונה, ועלה ובא אל האכסניה.

* * *

רבי אליעזר זקף גבה לשמע שאלתו של רבי הירש לייב, אבי הנער. האם זוכר הוא מי נישא באכסנייתו לפני עשר שנים, בשנת תקפ"ו, ביום כ"ו כסליו...

רבי אליעזר נבר בפנקסים, ומצא. יקותיאל אלפרט נשא בתאריך זה את אשתו השנייה.

"מה זה משנה לך?", שאל בעל האכסניה.

רבי לייב סתם דבריו, לחץ את ידו והלך משם הישר אל סדנתו של יקותיאל, מפרזל הסוסים.

בשיחה שהתפתחה ביניהם סיפר יקותיאל את כל הקורות אותו, איך התגרש מאשתו הראשונה לפני כשלושים שנה, ואיך אחר עשרים שנות בדידות נשא את אשתו השנייה באכסנייתו של טרונק. הוא אף נקב בשם מסדר הקידושין ושם שוחט העופות.

רבי הירש לחץ את ידו והמשיך אל היעד הבא, אל בית השוחט.

"מדוע באת להזכיר לי עוונות ראשונים", שח השוחט הישיש בקול נכאים.

רבי הירש נרעש. "האם היה מכשול בשחיטה?", שאל.

"חלילה", השיב השוחט, "השחיטה הייתה כשרה למהדרין, אולם הייתה בעיה אחרת".

וכה סיפר: לפני כשלושים שנה גירש יקותיאל את אשתו הראשונה, רחל מהעיר רוונה. היו שמועות שיצא לעז על הגט, שמסדרו לא היה בקי בהלכות גיטין וכתבו שלא כהלכתו.

אבל כדרכן של שמועות, העניין נשכח מן הלב, וכעבור עשרים שנה בא יקותיאל בברית הנישואין בפעם השנייה באכסנייתו של טרונק. הרב סידר את הקידושין והוא שחט את העופות. 

"כשבועיים אחר הסעודה", המשיך השוחט בסיפורו, "פגשתי את אחד מידידי, חסיד חב"ד, והנה הוא מתנפל עלי בחריפות: 'איך מלאך לבך לעבור על דברי חכמים?', ואני לא ידעתי מה חטאתי ואיזו עוולה הוא מצא בי"...

מסתבר, שעניין הגט הגיע עד לרבו, בעל ה"תניא", והוא פסלו מדאורייתא, ואף אסר לסדר קידושין ליקותיאל עד שיחזור ויגרש את אשתו הראשונה כדין. השוחט הודה שלא ידע מאומה מזאת, ובתום לב שחט את העופות לסעודת הנישואין.

זו בהחלט הייתה התקדמות, אולם התעלומה טרם נפתרה. רבי הירש דחק בשוחט הישיש לנסוע אל ידידו החבדני"ק, לשמוע מפיו דברים כהווייתם.

חמש שעות ארכה נסיעתם.

החסיד הזקן הופתע לראותם, ומששמע את סיבת בואם נאנח ונרגז. אכן זוכר הוא כיצד נישא יקותיאל בשנית בניגוד לדעת רבו הקדוש.

החסיד ניגש לספרייה, חיפש במגירה והוציא דף מצהיב ומיושן, כתב יד קדשו של רבו בדבר נישואי יקותיאל, ובו נכתב בזו הלשון: "נבהלתי מראות ונעוותי משמוע מהמעשה אשר לא יעשה בישראל, הנעשה סמוך לגבולכם, לגרש בגט פסול מדאורייתא ... ועל כן, עליכם מוטל הדבר חובה למנוע המגרש שלא ישא אחרת ח"ו עד אשר יתן גט כשר לאשתו... ולגזור בכלל ובפרט בגזירת חכמים על השוחטים שלא ישחטו על החתונה ח"ו שום בהמה ועוף, ואם יעברו ח"ו - תהא שחיטתן נבילה!" (פסק זה הובא בשו"ת התניא, סימן ל"ט).

"אכן נודע הדבר", אמר רבי הירש וספק את כפיו. אחר גזירת בעל ה"תניא", הרי שבנו אכל בשר נבילה, והוא אשר אטם את לבו בתורה, כפי שנצנצה רוח הקודש בדברי רבי עקיבא איגר.

סוף דבר, הנער שמע לעצתו של רבי עקיבא איגר. הוא עלה לארץ ישראל כדי לעמול בתורה, ומתוך הדחק הנורא ששרר בירושלים נפתח לבו בתורה, והוא היה לתלמידו ומקורבו של הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל (ירושלים של מעלה, ח"א עמ' עא).

* * *

נזכרתי במעשה זה בעקבות הסיפור התלמודי המפורסם (פסחים מב ע"א) בבני פפוניא, שאחר שרב מתנא דרש שעליהם ללוש את בצק המצות ב"מים שלנו", צבאו הם על ביתו לבקש את מימיו. הרב התכוון למים שלנו לילה (שיצטננו ולא יוחמץ הבצק. רש"י שם), אך בני פפוניא טעו שכוונת רב מתנא למים שלו...

ותמוה, וכי התכוונו חז"ל ללגלג חלילה על כסילותם של בני פפוניא, שלא הבינו הלכה כה פשוטה?

אלא מסביר רבי ישראל סלנטר, שאדרבה, חז"ל האדירו את שבחם של בני פפוניא - שלא הרהרו אחר רבם במה טובים מימיו ממימיהם, אלא צייתו באופן מושלם גם להלכה שלא הבינו בעליל!

ללמדך חשיבותה של אמונת חכמים!

ואולי זהו טעם נוסף ל"שבת הגדול".

בשבת הגדול נוהג הרב הגדול לדרוש בענייני הפסח (מהרי"ל), ואולי רק בכדי לחזק בנו את האמונה בדברי החכם - לקבל את הוראותיו אף שאנו בטוחים כיצד עלינו לנהוג, וזאת מפני שחודש ניסן הוא חודש הגאולה (ראש השנה יא.), ורק בזכות האמונה בדברי החכמים ניגאל! (תפארת שלמה, פר' בשלח ד"ה וישובו ויחנו).

ויהי רצון שנזכה השנה לגאולה שלימה ברחמים, אמן.