"דפנה הסתכלה למוות בעיניים, ודווקא לכן היא הצליחה לחיות את החיים"

לפני קצת יותר מחודש יצאה משפחת לבנון לטייל בחרמון – אמא דפנה ושלושת ילדיה - אדר (26) והתאומים צהר ולבונה (22). לטיול הם צירפו את אחיה ואחותה של דפנה עם ילדיהם, וכן את משפחתה של גיסתה. כלפי חוץ יכלו המבקרים בחרמון לחשוב שזו עוד משפחה נחמדה שהגיעה לנצל את מרבד השלג המהמם. אמנם דפנה ישבה על כיסא גלגלים, אך שום דבר לא רמז על כך שהטיול הזה אינו שגרתי, אלא "טיול פרידה" לכבוד יום הולדתה האחרון (52), כפי שהגדירה אותו דפנה.

בטיול פרידה בחרמון

דפנה לרגע לא חששה להשתמש במונחים כאלו. ליתר דיוק, שום דבר לא באמת הפחיד אותה. מאז שחלתה בשנים האחרונות היא הייתה ריאלית והסתכלה למחלה בעיניים. את הטיול היא עשתה למטרת פרידה, שכן היא הבינה שלא תזכה עוד לטייל עם משפחתה האהובה.

תקופה קצרה לאחר מכן הלכה דפנה לעולמה, ובצירוף מקרים מצמרר היה זה בדיוק שלושה ימים אחרי שציינו היא וילדיה 15 שנים לרצח של בעלה- אביהם – ארז לבנון הי"ד, שנרצח בעודו מתבודד לצורך הכנת שיעור.

ארז מימי בחרותו (לפני שחזר בתשובה)

"סיפור חייה המאלף של דפנה הוא הרבה יותר מסיפור של התמודדות וגבורה", מספרת נגה לוי-הירדני, אחותה הקרובה. "זהו סיפור שמכל כיוון שנביט עליו – נוכל ללמוד ממנו כל כך הרבה, והאמת היא שאני, למרות היותי שונה מדפנה, מבחינה דתית ופוליטית, למדתי ממנה יותר מכולם".

נגה לוקחת נשימה עמוקה, ומובילה אותנו אל תחילתו של הסיפור – אי שם בשנות ה-70, בעודם משפחה צעירה ומאושרת.

דרכים שונות, בית אחד

"אנחנו שלושה אחים שגדלנו בבית מסורתי-דתי", מספרת נגה, "כילדים חווינו את אותה ילדות, במוסדות של ממ"ד, אבל דפנה אחותי התקרבה לדת חזק יותר מכולנו. היא המשיכה לתיכון דתי וגם ויתרה על צבא. אני חושבת שמאז גיל 20 היא לא לבשה עוד מכנסיים. מיום ליום נהיו דעותיה דתיות יותר ויותר".

איך קיבלתם את זה כמשפחה?

"אחד הדברים הבולטים במשפחה שלנו, עוד מאז שהיינו קטנים, הוא שההורים תמיד קיבלו את כולם. תמיד חינכו אותנו לסובלנות, ולכך שיש בעולם מקום לשלל דעות. אלו דברים שעמדו לנו גם בהמשך, כשהגענו לאתגרים האמתיים של החיים. זה השפיע על כולנו וזה מה ששימר את הקשר בינינו לאורך השנים.

"דפנה אחותי הייתה מאוד מוכשרת", מוסיפה נגה, "הייתה לה נפש של אמן, היא הייתה רגישה מאוד וגם ציירה מאוד יפה. לא התפלאנו בכלל שהיא בחרה להתמחות במכללת אמונה, ולמדה שם אמנות ויהדות. באותה תקופה היא התחזקה עוד יותר מבחינה דתית, ואז גם הכירה את ארז, ובתוך שבועיים הם החליטו להינשא.

"כשהיא הודיעה לי על כך חשבתי שמישהו השתגע – מה פתאום מחליטים להתחתן כל כך מהר? אבל כנראה שהיה ביניהם חיבור רוחני בדרגה גבוהה מאוד. בתקופה שאחרי החתונה הם התגוררו בירושלים, ואז קרה משהו שהפתיע את כולנו – ארז ודפנה החליטו לעבור ליישוב בת עין, שם הקימו את ביתם. גם אני וגם הוריי היינו המומים ממש. בת עין זה לא רק כיוון דתי, אלא גם כיוון פוליטי. באותם ימים שוחחתי עם דפנה ואמרתי לה: 'אחותי היקרה והאהובה, איך נצליח להתראות אם את לא נוסעת בשבת, וגרה במקום שאסור להיכנס אליו בשבת עם רכב?' וגם, שיתפתי אותה בכך שאני אישית מפחדת לנסוע לשם...

דפנה ענתה לי במשפט קצר: 'בעזרת ה' יהיה בסדר'. ובאמת היה בסדר. אמנם אני כמעט לא באתי לבקר אותה, בפרט שהיא לא הסכימה בשום פנים ואופן שנחלל שבת בשבילה. אבל נפגשנו בביתם של ההורים, בירושלים, וגם בביתו של אחי".

רצח נתעב

חלפו להן עוד כמה שנים, ובינתיים נולדו לדפנה וארז שלושה ילדים. "זה לקח קצת זמן ולא בא בקלות, אבל הם היו שמחים ומאושרים", מספרת נגה, "בינתיים הם גם התפתחו יחדיו מבחינה רוחנית ודתית. הם למדו שיעורי יהדות וגם השתתפו בלימוד שיטת ימימה אצל ימימה עצמה, עוד כשהייתה בחיים. שניהם היו יצירתיים מאוד. ארז ניגן מגיל צעיר וכתב שירים, גם דפנה אהבה לכתוב. במשך השנים הם כתבו שירים ביחד וארז הלחין".

כאמור, נגה מציינת שהיא ומשפחתה כמעט ולא התארחו אצל אחותה, ממניעים אידיאולוגיים וגם פרקטיים. אך ארז ודפנה אירחו בלי סוף. "הבית שלהם היה מכניס אורחים בצורה לא רגילה, וזה היה משהו מדהים ומעורר השראה. כל מי שהגיע לבת עין ידע שאם אין לו איפה להיות בשבת או שהוא מחפש מקום מעניין כדי להתארח בו – הוא יכול תמיד להגיע אליהם. 

"והעיקר", מדגישה נגה, "בבית של ארז ודפנה נעשה הכל מתוך שמחה, ארז היה חסיד ברסלב והמושג של 'עבדו את השם בשמחה' היה חלק ממנו, גם בתקופות בהן לא הכל היה פשוט, והיו צריכים להתאמץ מאוד כדי להמשיך לשמוח. אחד הדברים שזכורים לי הוא שבקידוש של ליל שבת, ארז היה לוקח את הילדים ופשוט רוקד איתם – רוקד ושר 'שלום עליכם' וזמירות שבת. הילדים היו מצטרפים אליו מכל הלב. בימות החול ארז היה מעיר את הילדים עם צלילי גיטרה ומנגן להם שירים שחיבר..."

ארז לבנון הי''ד

אבל כל האידיליה נגמרה באבחה אחת של מחבלים ארורים חסרי לב ומצפון. זה קרה לפני כ-15 שנים, כאשר באחד מן הימים הלך ארז להתבודדות לקראת שיעור שהיה אמור למסור, אך לא חזר. "בשלב מסוים התחילה דפנה לדאוג לו", מספרת נגה, "ולאחר חיפושים רבים הסתבר שהיו שני ערבים מהכפר הסמוך צוריף שראו אותו בהתבודדות ורצחו אותו עם סכינים. בחיים שלי לא אשכח את שיחת הטלפון בה אמא שלי סיפרה לי על כך. לא יכולתי להכיל את הדברים, איך אפשר היה להאמין?"

לזכור את ארז

נגה עוצרת את השיחה ומשתררת שתיקה כואבת. עברו מאז 15 שנים, אך ניכר שקשה לה להיזכר באותם ימים בהם איבדה אחותה את האיש היקר לה ביותר בעולם, ואחייניה איבדו את אביהם האהוב.

"החיים של דפנה לפני ואחרי הרצח היו שונים לחלוטין", היא אומרת לבסוף, "היא והילדים עברו טראומה קשה מאוד, וזו בהחלט הייתה נקודת מפנה עבורם. אבל הדבר המדהים הוא מה שדפנה עשתה עם זה, כי היא לרגע לא נתנה לעצמה אפשרות לשקוע. בדיוק לאחרונה סידרנו את החפצים שלה אחרי פטירתה, ונתקלתי בעבודה שהיא הכינה שעוסקת בצמיחה אחרי משבר. אבל לא הייתי צריכה לראות את העבודה הזו כדי לדעת על התהליך שהיא עשתה עם עצמה, כי זה פשוט בלט לעין.

"כפי שציינתי, דפנה תמיד הייתה אמנית ויוצרת, היא גם לפעמים שימשה כמורת דרך, אבל אף פעם לא התפרנסה מכל הדברים האלו. אחרי שארז נרצח היא הייתה נחושה בדעתה – להוציא לאור יצירות שלו ושלה לזכרו, והיא אכן עמדה בכך בצורה מעוררת השתאות.

"כך למשל ביום השנה הראשון לרצח היא הצליחה להכניס לבית הכנסת ספר תורה לזכרו. מיותר לציין שמדובר בהוצאה כספית עצומה שהיא הצליחה לגייס בתמיכת המשפחה וקהילת בת עין, הכל תוך כדי גידול של שלושה ילדים קטנים.

"מאז, בכל יום השנה, היה משהו נוסף לזכרו של ארז. באחת השנים לקחה דפנה שירי ילדים שהוא כתב והלחין אך לא הספיק להוציא לאור, היא עיבדה אותם וכך הוציאה אלבום. היא כתבה גם שני ספרים לזיכרו – ספר אחד לילדים ואחד למבוגרים. הספר למבוגרים, אותו לא הספיקה להשלים, מורכב מסיפורים שלה על ארז ומסיפורים של אחרים עליו, והספר לילדים נקרא 'הזרעים של אבא ארז' , הכתוב כסיפור ילדים בחרוזים , ו אשר בו היא מנסה להנגיש את האובדן הנוראי, החיים שלפניו ואחריו והנגיעה האישית והכואבת אך גם מלאת אמונה ותקווה במשפחה האישית שלה. המטרה שלה הייתה גם להנציח את ארז ופועלו וגם לכוון את הספר הזה למשפחות שנפגעו בפעולות איבה, לחזק אותן ולהעניק לילדיהן סוג של טיפול. היא לא רק כתבה את הספר אלא גם איירה אותו. זו הייתה ממש יצירת חייה. הכל למען ארז וההנצחה שלו".

הספר שכתבה לזכרו של בעלה ארז הי''ד

להסתכל למחלה בעיניים

אבל המציאות המשיכה להכות בה ללא רחם. "שנתיים אחרי הרצח", מספרת נגה, "התגלתה אצל דפנה מחלת הסרטן. זו הייתה טראומה על טראומה, ואני זוכרת את הטלטלה שכולנו עברנו כשנודע לנו על כך. אבל עדיין, בתוך כל הקושי הבלתי אפשרי הזה, המשיכה דפנה להיות עם מלוא הכוחות ומאור הפנים המפורסם שלה. היא גם המשיכה לארח כל הזמן וביתה היה פתוח לאורחים במשך כל ימות השבוע. היא הייתה מתנדבת בכל תחום אפשרי, ובעיקר נודעה בעיצובי האירועים המיוחדים שלה, אותם הפעילה כגמ"ח. כמו כן היא עסקה בשידוכים והצליחה בכך מאוד, וכן העבירה שיעורי יהדות, חסידות ומחשבת ישראל. בכל פעם שהיינו משוחחות שאלתי אותה: 'מתי יש לך זמן לעצמך, אם את כל הזמן עסוקה בלטפל ולהתנדב אצל אחרים?'  דפנה הייתה מגיבה בביטול עצמי: 'מה כבר עשיתי?  

כשנגה מדברת על אחותה ניכרים הכאב והגעגועים. "אהבתי את דפנה מאוד, אך לפעמים היו לנו חילוקי דעות", היא אומרת בכנות, "במשך תקופה היא ניסתה להשפיע עליי להתקרב לדת, אבל הבהרתי לה מהר מאוד שזה לא הכיוון שלי, והיא ירדה מזה. היינו האחיות הכי שונות שיכולות להיות, ויחד עם זה היא הייתה חברת נפש של ממש. יכולתי לדבר איתה על כל כך הרבה נושאים, והיא הייתה כל כך מקשיבה ומבינה".

נגה מציינת בכאב כי אחותה החלימה מהסרטן, אך למרבה הצער הוא תקף אותה כעבור כמה שנים שוב, ומאז מצבה רק הלך והתדרדר.

"כמשפחה היה לנו מאוד קשה לראות אותה בכזה מצב", היא מציינת, "אבל באותם ימים היה מרגש לגלות איך שכל האהבה שדפנה פיזרה סביבה במשך השנים, חוזרת אליה בגדול. החברות שהיא עזרה להן תמיד פשוט רבו על הזכות לטפל בה, אם בבית ואם בבית החולים. עד כדי כך שלפעמים היינו צריכים לעצור את זרם המבקרים, כדי שדפנה תוכל קצת לנוח. הבת שלה לבונה המקסימה גם כן התגייסה במלוא כוחותיה, היא עזבה את כל מה שעשתה ובאה לטפל באמא שלה יומם ולילה, במסירות אין קץ. לבונה למדה להכניס את ההזנה לווריד, לתת לה תרופות ולדבר עם רופאים. היא ישנה על הרצפה בבתי החולים ועשתה בשבילה ממש הכל, באהבה.

"אבל הדבר הכי מדהים", ממשיכה נגה כשקולה רועד, "הוא שדפנה בעצמה לא הייתה מסוגלת להפסיק לחשוב על אחרים, ובמשך כל תקופת מחלתה היא המשיכה לארח אורחים בביתה בבת עין, וגם בבתי החולים בהם שכבה. היא הקשיבה לצרותיהן של החברות, נתנה עצה וחייכה גם כשהיא סבלה מהקאות, חולשה ומכאובים שונים ומשונים. בשנתיים האחרונות, בזמן הקורונה, ממש חששנו לשלומה. שאלתי אותה כמה פעמים: 'את חולה אונקולוגית, את לא מפחדת להידבק?' דפנה התחמקה מכך במגוון תשובות, אך האמת היא שהיא פשוט לא הצליחה לסגור את דלת הבית ובעיקר לא את דלת ליבה. אגב, בסופו של דבר היא נדבקה פעמיים בקורונה, ולא מזה היא נפטרה..."

תמיד עם חיוך

ככל שחלפו הימים הלך מצבה של דפנה והחמיר. "היא ירדה במשקל והגיעה למצבים קשים מאוד, בהם לא יכלה ללכת", נזכרת נגה בכאב, "אבל גם בכאלו זמנים החיוך לא מש מפניה, ולא שמענו ממנה שום תלונה. הדבר היחיד שהיא חשבה עליו היה איך לשמח אחרים.

"רק לצורך ההמחשה – במשך 11 החודשים האחרונים לחייה היא הייתה מוזנת דרך הווריד ולא הכניסה שום דבר לפה, כי כל הזמן היא הקיאה. למרות זאת היא אירחה בביתה אנשים בשבתות, ודאגה שיכינו להם את הסעודות, לכל אחד את מה שאוהב. היא ישבה בצד, הקשיבה לזמירות השבת, התבוננה באורחים שסביב השולחן והייתה מאושרת. באחת השבתות הגעתי גם אני להתארח, ואני זוכרת ששאלתי את עצמי איך אוכל לאכול בזמן שיושבת לצידי מישהי שלא מסוגלת לטעום כלום. אבל דפנה הפתיעה אותי לגמרי, כי היא לרגע לא שידרה שהיא מסכנה, אלא להיפך – היא כל כך שמחה עם האורחים ועם השבת, ולא הסכימה להתפשר – לא חמישה סוגי סלטים אלא עשרה, ולא שני אורחים, אלא לפחות מניין. ישבתי שם המומה. הכרתי את דפנה תמיד, אך אפילו בעיניי זה היה בלתי נתפס. אגב, תוך כדי המחלה המשיכה דפנה גם בעיסוק האמנותי שלה, ובין היתר היא ציירה ציורי שבעת המינים על ספסלים ביישוב בת עין, וגם שילבה בהם שורות קצרות מהשירים שהיא וארז כתבו".

ספסלים שקישטה דפנה בבת עין בחודשיה האחרונים

על החיים ועל המוות

"תמיד היה לדפנה ולי קשר חם מאוד, תמיד גם שוחחנו הרבה על מהות החיים", אומרת נגה, וכאן עוברת לציין דבר מה אישי: "גם אני חליתי בסרטן כמה שנים לפניה, כשהייתי בת 37. מדובר בסרטן על רקע תורשתי, ולא פלא ששתינו התמודדנו אתו. אני חושבת שהעובדה הזו מאוד חיברה בינינו, וגרמה לשיח להיות מעמיק יותר. אמנם תמיד דיברנו על נושאים רוחניים, אך בשנים האחרונות התחלנו לעסוק הרבה בדיבורים על חיים ומוות, וזה היה שיח מאוד מרתק. מצד אחד דיברנו על איך לחיות את החיים במלואם ולשמוח במה שיש, ומצד שני איך להתכונן לקראת הפרידה.

"אלו היו שיחות מרתקות ממש, כי הן הפגישו בין העולמות שלנו. אמנם אני לא אישה דתייה, אך אני רואה את עצמי כאדם מאמין ורוחני בדרך שלי. באופן אישי נפעמתי לשמוע ממנה את הדיבורים הכנים ביותר על איך שהיא מתכוננת לעזוב את העולם. היא עשתה זאת בכל הרמות, גם במובן הטכני כמו ייפוי כוח וצוואה, וגם במובן הרוחני והגבוה ביותר. כחלק מזה הגיע למשל 'טיול הפרידה' המשפחתי אל החרמון. בתחילה זה היה נראה לנו בלתי אפשרי, מי יוצא לחרמון בכזה מצב? בסופו של דבר יצאנו איתה כולנו, וזה היה הטיול המהנה ביותר שיכול להיות. אחרי הטיול הזה קרסה דפנה ואושפזה בבית החולים זיו. היא כבר הרגישה שאלו ימיה האחרונים, וביקשה שכולנו נגיע להיפרד, וכך אכן היה.

"כולנו הגענו והקפנו את המיטה, ואז דפנה אמרה שיש לה משהו להגיד לכל אחד. התברר שהדבר הראשון שהיא רוצה הוא לבקש מכל אחד מאתנו סליחה". נגה לא מצליחה לעצור את דמעותיה. "תביני, האישה הצדיקה הזו מבקשת סליחה. על מה היא צריכה לבקש? הרי מעולם היא לא פגעה בזבוב. אחר כך היא סיפרה לכל אחד מאתנו בנפרד מה היא רואה בו, מה הפוטנציאל שלו ומה היא מאחלת לו. לאחר מכן היא נפרדה מכולנו, וביקשה להשתחרר מבית החולים ולחזור לביתה. שלושה ימים לאחר מכן התקיים יום השנה של ארז בתאריך ז' אדר. זה היה יום השנה היחידי בו היא לא עלתה לקבר, כיוון שלא הייתה מסוגלת לקום מהמיטה. אך למרות זאת הייתה מפוכחת וצלולה עד לרגע האחרון. שלושה ימים אחרי יום השנה, בתאריך י' אדר, היא נפטרה. מצמרר לחשוב על סמיכות התאריכים".

על יום פטירתה מספרת אחותה: "דפנה נפטרה במוצאי שבת, אך ביום שישי היא עוד הספיקה להיות שותפה לסעודת שבת ואפילו שרה את השירים של קבלת שבת ולאחר מכן את הזמירות. איך עשתה זאת? באמת שאין לי מושג. בשבת בבוקר היא קמה עם כאבים חזקים ביותר. לקראת הצהריים קראנו לאחות שתיתן לה זריקת מורפיום, ואז היא נרדמה. במוצאי שבת, 40 דקות אחר חצות, הכל הסתיים. אבל כפי שציינתי – עד הבוקר של אותו יום הייתה דפנה לגמרי מפוקסת, ברורה ומאירה".

החוברת שנמצאה בין חפציה אחר פטירתה

נגה אינה מצליחה לעצור את דמעותיה כשהיא מספרת שכבר עכשיו היא מתגעגעת כל כך לאחותה היחידה, ובעיקר להסתכלות המדהימה שהייתה לה על החיים ולשיחות איתה.

אי אפשר שלא לשאול – איך הצלחתן למרות היותכן שונות כל כך, לשמור על קשר כל כך קרוב ומעריך?

"קודם כל יש את האהבה ששררה בינינו. תמיד אהבנו זו את זו, ואני בטוחה שאהבה נמצאת מעל הכל. בנוסף, אולי הדעות שלנו היו שונות, אבל יש דבר בסיסי ששתינו האמנו בו תמיד: יש לנו ציווי של 'ואהבת לרעך כמוך'. לא מציינים שם שזה רק אם החבר דומה לך או בעל דעות זהות לשלך. אתה צריך לאהוב אותו בלי תנאים, וזה מה ששתינו השתדלנו לקיים".