​גלעד שמואלי במסר לאחיו: החתונה שהתבטלה היא היציאת מצרים שלך

לאחי היקר, אחי הקטן שתמיד יהיה בעיניי קטן... גם כשהוא כבר בן 29.

שנתיים היית שם, בתוך מערכת זוגית שנראת מבטיחה. כולנו חכינו לראות את שניכם עומדים תחת החופה. זה היה ברור לכולם שלשם זה מוביל. במפגש ההיכרות שמחנו כולנו במי שעתידה להיות התוספת החדשה למשפחה. היית אחר, קורן, מאושר, משהו חדש חדר לתוכך והפיח בך משהו שאף פעם לא היה שם. כל כך שמחתי לראות אותך ככה, שלם יותר, שלו יותר.

לך זה היה ברור מההתחלה, זה היה בדיוק מה שחיפשת, מה שרצית, הכול היה שם, רק טבעת הייתה חסרה בתמונה. היא הייתה צריכה קצת זמן. אז נתת, אפשרת, היכלת.

שאלת ודחפת לאורך כל השנתיים האלו "אז אולי עכשיו?", והיא רצתה עוד זמן, אבל הבטיחה שגם היא רוצה להיות שם איתך.

בשלב מסוים, משהו בך השתנה. ההמתנה הממושכת לצד השני מחקה לך את החיוך מהפנים. לא אמרת מילה אחת, אבל אני יודע לקרוא אותך ממבט אחד, בלי מילים.

ואז זה קרה, סוף סוף הגיע הרגע המיוחל. שניכם הייתם מוכנים לעשות את הצעד. רק נותר לחכות ליום המתאים, יום בהיר של התחלה חדשה משותפת, יום הצעת הנישואין.

הלכנו שנינו יחד עם אשתי לבחור טבעת אירוסין, משובצת יהלומים. "היא בטוח תאהב אותה?", שאלת בפעם האלף, ועוד רגע היית מוכן להחזיר לחנות ולהחליף באחרת.

חיכינו לשמוע ממך את הבשורה, ולהרים לחיים. כבר קניתי עניבה חדשה במיוחד ליום החתונה. עבר חודש ועוד חודש ועוד חודש, ואת שיחת הטלפון המיוחלת לא קיבלתי. הבנתי שמשהו שם מקרטע. התעניינתי, והבנתי... היא לא באמת שם. תירוצים שונים לדחיית מועד ההצעה.

ואז היא הסכימה, יש אור ירוק. אבל עכשיו, לך התחילו ההתלבטויות. גילית את הקב"ה עם ברק בעיניים, והיא... היא קצת פחות בסיפור.

רצית כל כך שזה יעבוד, ניסית ומשכת וביקשת, אבל היא לא רצתה אותך "מתייעץ עם רב". וככה זה נגמר. עם טבעת אירוסין עזובה במגירה שלך.

***

מוזר, תמיד הייתי בטוח שתהיה מאלו שמתחתנים מוקדם. יש בך הכול – גבוה ונאה, חכם, עם תואר נחשב ומשרה מכובדת, אופי טוב, נעים ומכיל ומתחשב, ועכשיו עם ההתחזקות הצטרפה לרשימה גם יראת שמים.
אבל אנחנו לא יודעים מהלכי שמים, ולפעמים לדברים טובים לוקח זמן להגיע. ראה ערך 'אחיך', שגם עבר דבר או שניים בדרך אל החתונה.

***

הכול כל כך טרי, קרה ממש עכשיו לפני פסח שמתקרב בצעדי ענק. ועם כל כאב הפרידה, אני חייב להגיד לך שאני מרגיש כאילו עברת יציאת מצרים פרטית משלך.

הגמרא (מסכת פסחים, דף קטז, עמ' ב) אומרת "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג): 'הגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'", ובלשון הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה, פרק ז הלכה ו): "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו) "ואותנו הוציא משם..." וגו', ועל דבר זה ציווה הקב"ה בתורה (דברים ה) "וזכרת כי עבד היית", כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית".

חג נקרא בשמו זה מלשון 'מחוג'. כמו מחוגה שחוזרת על אותו מסלול, כך גם חגי השנה חוזרים עם אותה הארה רוחנית מדי שנה. וכמו שלפני 3,334 שנים הייתה יציאת מצרים, כך בכל שנה ושנה חוזרת אותה הארה רוחנית של יציאת מצרים, על האומה בכללה ועל הפרט.

אור החיים הקדוש מבאר על "אל מוציאם ממצרים" (במדבר כג, כב): "כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה ונוספים בעם בני ישראל והיא הבחינה עצמה של יציאת מצרים... בכל שנה ושנה מוציאם כנזכר".

בכל שנה בפסח יש הארה רוחנית שקוראת לאדם לצאת מהמצרים הפרטי שלו, אל החירות הרוחנית. אותה הארה אלוקית עוזרת לאדם לצאת משם, אם רק ירצה. הרי ממצרים זכו להיגאל רק חמישית מעם, 80% מהעם נשאר במצרים כי הוא לא האמין מספיק בקב"ה וביכולת שלו להושיע אותו, או שהוא לא רצה להיגאל ולצאת אל המדבר. הוא העדיף להישאר במוכר ובידוע.

וכל מה שהקב"ה מבקש מאיתנו כדי להיגאל הוא לרצות להשתחרר, ולהשאיר מאחורה את מה שמרחיק אותנו ממנו. וכשרוצים – הקב"ה מוציא כל אחד ואחת מהמצרים הפרטי שלו.

מצרים זה לא רק שם של מדינה, אלא זה מלשון 'מיצרים', זה מסמל את מה שסוגר עליך, שמונע ממך להיות מה שבאמת אתה מסוגל להיות. מצרים מסמלת את הקשיים של הנשמה, את השעבוד הרוחני, את החסימות שבדרך אל החורין.
ומהו אותו חורין? בן חורין אמיתי הוא זה שמצליח להוציא לאור את ה'אני' האמיתי שלו, זה שבוחר את מה שהנשמה רוצה – "ואני קרבת אלוקים לי טוב".

שנתיים היית תקוע בתוך המתנה ללא תאריך סיום באופק, ויותר מזה - כבול לסתירות פנימיות בין מה שהנשמה שלך רוצה, בין השאיפה לבית שבנוי בצורה מסוימת, לבין שאיפות מנוגדות, כלוא בתוך פשרה רוחנית שאולי תלווה אותך לשארית חייך. ועכשיו הפכת לבן חורין, חופשי לצעוד בדרך אותה רצית.

***

ועכשיו מה? יצאנו למדבר הרווקות? גם אבותינו בדור יציאת מצרים שזכו להיגאל ולצאת ממצרים הגיעו למדבר, לכלום, לחוסר הוודאות. רק דבר אחד הוליך אותם בתוך שממת אי הוודאות, שממת ה"מה יהיה מחר?" - וזו האמונה שהלבד הזה הוא רק מראית עין מבלבלת ומתעתעת, רק אשליה של מבחן האמונה באהבת השם אותם ודאגתו להם.

אז עכשיו נשאר להחזיק חזק בעמוד האמונה, כאותו עמוד ענן/עמוד אש שהוליך את עם ישראל במדבר, ולדעת שהקב"ה הוא זה שמוביל אותך במדבר אל הנחלה.