המשכיר מחל לשוכר על שהות של יומיים נוספים, ולבסוף נותר השוכר ששה ימים

מעשה שהיה כך היה:

שמעון שגר בחו"ל, עמד להגיע עם משפחתו לחופשה בירושלים למשך 20 יום, וחיפש לשכור דירת קיט. חברו הפנה אותו אל ראובן, בעל דירת נופש מפוארת ומרוהטת בירושלים, שאותה משכיר תמורת תשלום יומי של 150 דולר. שמעון הגיע, ומסר לראובן את מלוא התשלום (3000 דולר) במזומן.

השניים לחצו ידיהם, ואמר שמעון לראובן: "תראה, יתכן ומשום עיכובים שונים, אאלץ לשהות עוד יום-יומיים מעבר ל-20 יום...", ראובן קטעו ואמר בחביבות: "אין שום בעיה יקירי, תוכל להישאר עוד יום-יומיים חינם אין כסף".

חלפו 20 יום, ושמעון ממשיך לדור בדירה יומיים נוספים. אך גם לאחר מכן המשיך יום ועוד יום (וראובן שותק, שכן על כל יום מרוויח סכום הגון). רק לאחר 6 ימים מגיע שמעון אל ראובן כדי לשלם את דמי השכירות הנוספים. ראובן סופר את הכסף, ומעיר לחבירו: "ידידי, יש כאן רק 600, חסרים 300 נוספים!". "הלא חשבון פשוט הוא", השיבו שמעון, "על יומיים הרי ויתרת לי, כך שאני אמור לשלם רק על 4 ימים, 4 כפול 150 הם 600...".

"חשבונך אינו צודק", התרעם ראובן, "איני מכחיש שויתרתי לך על תשלום של יום או יומיים, אך כוונתי היתה רק על התעכבות של יום-יומיים, אבל ברגע שהתעכבת 6 ימים, זו 'חתיכה הראויה להתכבד', וזכותי לדרוש עבור כל יום 150 דולר!"...

שמעון המשיך לטעון: "מה ההיגיון בדבריך, הלא כבר מחלת לי על יומיים, והיאך תדרוש כעת תשלום תמורתם?!", אך ראובן בשלו: "הגיוני או לא, דיברתי על יום-יומיים, לא על יחידה של 6 ימים"!

עם מי הדין?

מעבר לשיעור המחילה צריך להחזיר את הכל

כדי להשיב על שאלתנו, הבה ונלמד קטע מהגמרא במסכת בבא מציעא (נ':): "פחות משתות (משישית) נקנה מקח, יותר על שתות ביטול מקח, שתות קנה ומחזיר אונאה".

ביאור הדברים: נאמר בתורה (ויקרא כ"ה, י"ד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנֹה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו", ומכאן שאסור למוכר או לקונה להונות את חבירו, כלומר אסור למוכר למכור חפץ במחיר גבוה מהמחיר המקובל בשוק, ואסור לקונה לקנות במחיר זול מחיר השוק. והנה, שלושה שיעורים אמרו חכמים באונאה: א) אם היתה האונאה פחות משישית ממחירו של החפץ הנקנה, אין חייבים להחזירה, משום שדרך בני אדם למחול על שיעור מועט כזה. ב) היתה האונאה יותר משישית, המתאנה רשאי לדרוש את ביטול המקח. ג) היתה האונאה שישית ממחירו של החפץ, על המאנה להחזיר את סכום האונאה למתאנה. (ולדוגמא: אם המוכר מכר לקונה חפץ השווה 60 שקל ב-70, אזי המקח חל, וחייב המוכר להשיב לקונה 10 שקלים. אם האונאה היתה בפחות מכך, אין צריך להשיב את ההפרש. ואם מכר בלמעלה מ-70, המקח בטל).

ונשאל הרדב"ז (שו"ת ח"א סי' תל"ח, הובא בפתחי תשובה חו"מ רכ"ז-ט"ו) בנוגע לראובן שמכר לשמעון דבר-מה, ומחלו זה לזה אונאת שתות (דהיינו השניים סיכמו שאם תהיה אונאה בשיעור שישית מהמקח הנקנה, אזי המתאנה ימחל על כך). ולבסוף נמצא במכר אונאה יותר משתות - מה הדין - האם נאמר שמאחר ומחל המתאנה על שתות, אם כן אין כאן אונאה אלא בשיעור של פחות משתות (שהרי על אונאת השתות כבר מחל הקונה), או שמא יש כאן ביטול מקח, מכיון שלמעשה שיעור האונאה היה למעלה משישית?

והשיב הרדב"ז: הדבר ברור אצלי שזה נחשב לביטול מקח, וזאת משום שבכל מכירה, אנו אומרים שסכום אונאה שהוא פחות משתות, נחשב למחילה, ובכל זאת אם האונאה היתה בשתות, הדין הוא שמחזיר הכל, אפילו מה שהיה ראוי להיות מחילה, והטעם הוא, שפחות משתות מוחל האדם, אך יותר מכך לא מחול כלל. וממילא גם כאשר מחל לו בפירוש על שתות, מכל מקום על יותר משתות אינו מוחל כלל, וכיון שאין מחילה, הדבר ברור שיש כאן ביטול מקח ויכול המתאנה לדרוש את מלוא כספו בחזרה.

והוסיף הרדב"ז לדמות זאת למבואר במסכת בבא בתרא (צ"ד.), שבמכירת תבואה מקבל עליו הקונה רובע קב טינופת לסאה, משום שסתם סאה של תבואה דרכה להיות בה רובע קב טינופת והקונים מוחלים על כך. אך אם החליט הקונה לנפות את התבואה, ומצא שיש בה יותר מרובע טינופת, הדין הוא שיכול לתבוע מהמוכר תבואה נקייה (או מעות) כנגד כל הטינופת שמצא, והמוכר אינו יכול לטעון שעל רובע כבר מחלת לי ואשלם לך רק את המותר, אלא הקונה יכול לטעון שאמנם על רובע הקב מחלתי, אך אם יש יותר מכך, אני דורש את הכל בחזרה!

והיה מקום לומר כעין זאת גם בנידון שאלתנו - שאמנם על יומיים מחל ראובן, אך לאחר ששמעון נשאר לדור בדירה ששה ימים, אם כן ניתן לגלגל עליו את מלוא התשלום.

ויתור מחמת 'ביזנעס'

אולם, כאשר הצענו את הדברים לפני הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, אמר הרב שנראה שאין הנידון דומה לראיה:

בנוגע לאונאה, מצינו ששואל הירושלמי (ב"מ פ"ד ה"ג): אם למדנו שעל פחות משישית קיימת מחילה, אם כן, במקרה שמכר המוכר לקונה כשיעור אונאה (שישית או יותר משישית), מדוע צריך המוכר להשיב לקונה את מלוא סכום האונאה, ולא די בכך שיחזיר לו כמה פרוטות עד שהאונאה תהיה פחות משתות, וכאמור על סכום זה של פחות משתות הרי כל אחד מוחל?

ומיישב הירושלמי (יעו"ש ב'פני משה'): יכול המתאנה לטעון, אין זה כבודי, שיהו הבריות אומרים פלוני נתאנה ויצחקו על מקחי, שלקחתי ביוקר... דהיינו, כאשר גבה המוכר מחיר כל כך גבוה מהקונה, יכול הקונה לדרוש את מלוא סכום האונאה בחזרה (או ביטול מקח במקרה של יותר משתות), בטענה שהמוכר שׂם אותו ללעג בעיני הבריות. ובשלמא אם היה מדובר בסכום מועט (של פחות משתות), על זה היה מוחל, אך כאשר 'עשו ממנו צחוק', על כך אינו מוחל.

וכמובן שטענה זו אינה שייכת כלל בנידון דנן, מכיון שאין כאן סיפור של אונאה (שמעון השוכר לא הונה כלל את ראובן המשכיר).

והסברה בנוגע לשאלתינו אומרת, שאדרבה, אם מחל המשכיר על יומיים כשהשוכר שכר את דירתו ל-20 יום ועשה זאת משום 'ביזנעס', כנתינת מתנה עבור עסק שהניב עבורו 3000 דולרים, אם כן כל שכן שמוכן למחול על היומיים עבור שכירות של 24 יום!...

(ולכאורה קיים טעם נוסף לחלק בין דיני אונאה לנידוננו: בדין אונאה, האונאה היתה קיימת כבר בשעת המקח, שאז היה שיעור גבוה שעליו לא היתה מחילה, אך בנידוננו, כשמחל המשכיר על יומיים בשעת ההסכם, לא היה מדובר כלל על שהות של ששה ימים, אלא זו מציאות שנולדה מאוחר יותר, ואם כן המשכיר אינו יכול לדרוש שכר על היומיים שכבר מחל עליהם. ואכן, אילו היתה כוונתו של שמעון השוכר מלכתחילה לשהות ששה ימים, והתחכם לבקש מראובן שיוותר על יום-יומיים, אם כן היתה כאן 'אונאה' בשעת המקח, ומחילתו של ראובן היא מחילה בטעות, ובזה נראה שרשאי לדרוש משמעון תשלום עבור ששה ימים, מפני שרימה אותו).

לסיכום: שמעון אינו חייב להוסיף לראובן 300 דולר עבור היומיים הנוספים, משום שראובן מחל עליהם.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.