האם הצבעי צריך להתהדר בתפילה במלבושים נאים ביותר כפי שנהג אביו?

מעשה ביהודי שומר תורה ומצוות שבנו נטש לגמרי את דרך התורה, רח"ל, אך המשיך לשמור על קשר אדוק עם אביו, והשניים עבדו יחד בצבעות. והנה, מידי יום, בהגיע זמן תפילת מנחה, האב החליף את בגדי העבודה שלו, ולבש חליפה מהודרת, עליה שמר בניקיון ברכבו, ואף נעליים מצוחצחות ייחד לתפילה לפני השי"ת, כך שלאחר ההכנה לתפילה, היה נראה ממש כחתן...

בהנהגתו המופלאה, קיים האיש בהידור את דברי השו"ע (סי' צ"ח ס"ד): "ראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה, כגון בגדי כהונה"! וב'כף החיים' (שם אות כ"ט) מבואר, שמי שעוסק באומנות שאינה נקייה, יטהר גופו ויחליף שמלותיו ויתפלל.

ומספר הבן: בעוונותיי, הייתי מגחך על מנהגו של אבי הצדיק, ופעמים שאמרתי לו בתמיהה: "מילא להפסיק את העבודה לצורך התפילה, אבל לשם מה צריך לבזבז זמן להתלבש כך, וכי לקב"ה משנה איך האדם לבוש כשהוא מתפלל?!". והוא הסביר לי: "אני עושה זאת עבור עצמי, כי כאשר אדם מכין את עצמו לתפילה וניגש אליה בלבוש הדור, היא יותר חשובה עבורו, וממילא מכוון יותר בתפילתו, והיא מקובלת יותר לפני השי"ת".

ממשיך הבן לספר: לפני כמה חודשים אבי שבק חיים, ואז החלו להתנוצץ בי הרהורי חרטה על שנטשתי את דרכו ומורשתו של אבי המנוח, עד שבס"ד זכיתי לחזור בתשובה. והנה, כשמגיע זמן התפילה בכל יום, אני מחליף את בגדי העבודה המלוכלכים בצבע לבגדים נקיים, אך איני נוהג כמנהג החסידות המופלאה של אבי המנוח ללבוש בגדים מהודרים ויפים כל כך, אלא אני לובש בגדים רגילים.

והנה, ברור לי שיש עניין וחסידות שאייחד בגדים מהודרים ונאים לתפילה (כדברי השו"ע דלעיל), אך ברצוני לשאול - האם עבורי זה בגדר חסידות בלבד, או שמא כך מוטל עלי לנהוג, מפני שכך נהג אבי? - האם קיימת כלפיי תביעה להמשיך בחסידות המיוחדת של אבי?... (יצויין, שהבן מסוגל לעמוד בחסידות זו, אלא שהדבר קצת קשה לו, ושאלתו היא, האם רק 'ראוי' שכך ינהג, או יותר מזה, ש'צריך' לנהוג כך).

אחיזה בהנהגת החסידות של אביו

נאמר במסכת שבת (נ"ו.): "כל האומר בני שמואל חטאו - אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א', ח') 'ויהי כאשר זקן שמואל ולא הלכו בניו בדרכיו', בדרכיו הוא דלא הלכו - מיחטא נמי לא חטאו. אלא מה אני מקיים 'ויטו אחרי הבצע'? - שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר (שמואל א', ז') 'והלך מדי שנה בשנה, וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל'. ובניו לא עשו כן, אלא ישבו בעריהם, כדי להרבות שכר לחזניהם (שמשיהם) ולסופריהם".

ויש להבין, איך אפשר לומר שהיתה תביעה על בני שמואל הנביא על כך שישבו ושפטו במקומם, ולא נהגו כאביהם לצאת ולשפוט בכל ישראל, וכי יש חיוב לנהוג כך?! הלא זו רק חסידות בעלמא!

וביאר רבינו המאירי: "אף על פי שמדת חסידות בנטייה אל קצה אחרון, מדה יתירה היא, ולא ניתנה לכל, עד שיענש הנמנע ממנה, מכל מקום, מי שנתפרסמו אבותיו במדה זו באיזה עניין, ובא הבן למלא מקומו באותו עניין, הרי אותה מדה שָבָה אצלו כמדה ממוצעת, שכל אדם ראוי לאחוז בה, עד שאם יניחנה ראוי לו ליענש עליה, והוא שנאמר בבני שמואל שלא חטאו בעוון הנזכר בהם, רוצה לומר 'ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט', אלא שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שמואל מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, ובניו לא עשו כן, אלא ישבו בבתיהם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם".

מבואר אפוא בדברי המאירי, שאמנם אין תביעה על מי שנמנע מלעשות דברי חסידות, אך אם אבותיו היו נוהגים במנהג חסידות מסויים, גם הוא צריך לנהוג כמותם, עד כדי כך שיענש אם לא יאחוז במעשי אבותיו. לאור זאת, היה מקום לומר, שאף בנידון שאלתנו צריך הבן לאחוז בחסידות הנפלאה של אביו, ולהתהדר בבגדים נאים ביותר בתפילתו.

ממלא מקום אביו

אולם, כשהצענו את הדברים לפני מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, אמר כדלהלן:

נראה שאין דברי המאירי שייכים אלא בבן שמכהן תחת אביו בהנהגת ציבור או דיינות וכדומה, שאז כאשר 'בא הבן למלא מקומו' (כלשון המאירי), הוא צריך לאחוז בהנהגותיו המיוחדות, באופן שלא תהיה ניכרת 'הורדה בקדושה', כאילו הבן אינו ממלא מקום אבותיו, ולכן היתה תביעה על בני שמואל, מדוע לא מילאו בשלמות מקום אביהם בהנהגת ישראל.

אך אין דברי המאירי אמורים בנוגע להנהגות פרטיות של כל אדם, ומסתבר שלא קיימת עליו 'חובה' לאחוז בהנהגות החסידות של אביו כשהדבר כרוך בקצת קושי, משום שלא מצינו שצריך אדם לנהוג בחסידויות והידורים שנהג בהם אביו, וכמו שמצינו בגמרא, שאמרו אמוראים על עצמם, אני לגבי אבא כ'חומץ בן יין'[1].

והגם שהבן אינו חייב לאחוז בהנהגות חסידות אלו, מכל מקום בודאי שראוי והגון שינהג בהן (ובפרט בלבוש מהודר בתפילה, שכך ראוי שינהג כל אדם), וכמו שלמדנו בפרשתנו (בראשית כ"ו, י"ח): "וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו... ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו", וביאר רבינו בחיי: "וקרא להן יצחק כשמות אשר קרא להן אביו, ועשה כן לכבוד אביו. וממה שהתורה הודיעה זה (שיצחק קרא לבארות באותן שמות שקרא להן אביו), נראה שנחשב לו לזכות, ויש בזה התעוררות, שאל ישנה אדם מדרך אבותיו, שהרי יצחק אפילו שמות הבארות שקרא אותן אביו לא רצה לשנותן, וזה קל וחומר לדרכי האבות ומנהגותיהם ומוסר שלהם. ואולי מפני זה לא נשתנה שמו (של יצחק אבינו) כמו שאר האבות (אברהם ויעקב), וזו מדה כנגד מדה".

לסיכום: ראוי לבן להתלבש באופן מהודר ונאה לכבוד התפילה כפי שנהג אביו, אך אינו חייב בזה אם קשה לו.

* * *

ונאה לסיים בפנינה יקרה ששמענו מאחד המגידים שליט"א: אילו היו שואלים אותנו: האם אתה מוכן להיטמן, למשך שנה, בתוך חול עד הצוואר, בלי בגדים, תמורת ממון רב? - בודאי היינו משיבים, שאפילו ליום אחד לא ניכנס לתוך החול. אך היו שניים שנכנסו למשך 13 שנה(!) לתוך החול (עד צווארם) - רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר (שבת ל"ג:). הם פשטו בגדיהם ונכנסו לחול, וכך עסקו במשך כל היום בתורה, ורק בשעת התפילה היו יוצאים ולובשים בגדיהם. לשם מה עשו זאת? - כדי שלא יבלו בגדיהם. וצריך להבין, הלא כשהלך רשב"י למערה הוא לא לקח עמו כלל אוכל ושתייה, מגודל בטחונו בהשי"ת, אם כן מדוע לא בטח שגם בגדיו לא יבלו?

ונראה לבאר, שאוכל זה גשמיות, והקב"ה יעזור, אך בגדים זה לא גשמיות, אלא רוחניות, משום שאת הבגדים הנאים היה צריך רשב"י לתפילה, וכאן צריך לעשות את שיא ההשתדלות, כדי שחלילה לא יעמוד בחוסר כבוד לפני השי"ת. נורא נוראות! להיטמן 13 שנה בתוך חול, עד להתהוות בקעים וסדקים בבשר, וכל זה כדי לעמוד הדור בלבושו בתפילה!

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.