"זכיתי לנקות את בית הגאון רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל, וראיתי ניסים גלויים"

"זכיתי בשש השנים האחרונות לנקות את ביתו של הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל בכל יום שישי בבוקר". שני שרה ברהום משליכה לחלל האוויר את המשפט מלא המשמעות הזה, ואז שותקת.

נראה שהשתיקה הזו מביעה כל כך הרבה דברים שאי אפשר לבטאם במילים – את תחושת הזכות הגדולה שאופפת אותה, את ההבנה שהיא זכתה להיות חלק ממשהו גדול כל כך, וכן, גם את הכאב והצער הבלתי נתפסים על כך שהצדיק הגדול הסתלק מאתנו, ושש השנים המיוחדות האלו תמו. ולא ישובו עוד.

(צילום: אהרון קרוהן / פלאש 90)

לנקות ולזכות

אז איך זה התחיל? איך קיבלת על עצמך את התפקיד הזה?

"במשך תקופה ארוכה לא זכיתי לילדים", היא מספרת, "בעלי ואני עברנו ימים מאוד לא קלים של ציפייה, ואז בעלי הגיע להתברך אצל הרב, והרב הקריא לו את הפסוק: 'מפרי פי איש תשבע בטנו', והסביר לו שכשאדם כותב חידושי תורה הוא זוכה לפרי בטן. בעלי התחיל לכתוב חידושי תורה, ובינתיים הרגשתי שגם אני רוצה לעשות משהו גדול כדי להוסיף לעצמי זכויות. בדיוק שמעתי דרך אחותי שבביתו של הרב מחפשים עזרה בשעות הבוקר המוקדמות של ימי שישי, וחשבתי לעצמי שזה יכול להתאים לי מאוד. כך הגעתי לתפקיד, והתחלתי לנקות בקביעות, בכל יום שישי אחרי תפילת ותיקין. עשיתי את העבודה יחד עם אישה נוספת, ובאותם ימים אכן נכנסתי להריון ונולד לנו בן אחרי שש שנות ציפייה".

את ההתרגשות שהציפה אותה בכל פעם שהגיעה לביתו של הרב קשה לה לתאר במילים. "הגעתי בשעה 7:30 בבוקר, אחרי תפילת ותיקין", מספרת שני שרה, "ועוד במעלה המדרגות הייתי ממלמלת 'מזמור לתודה', כשאני מודה לבורא עולם על הזכות שנתן לי – לנקות את ביתו של צדיק כה גדול. באופן כללי היינו אחראיות על ניקיון אזור הכניסה וחדר הלימוד, לא נכנסנו אל תוך הבית פנימה. אלו היו שעות בהן הרב היה בדרך כלל ישן, לאחר שסיים להתפלל שחרית.

"היה עלינו לסיים במהירות את העבודה, שכן מיד לאחר שהרב קם היה לו סדר יום עמוס, עם חברותות וקבלת קהל. אבל היו גם פעמים בהן הרב לא ישן, ואז ראינו אותו כשהוא יושב ולומד. זכור לי בשבוע האחרון, לפני שהרב נפטר, שהגיע אליו מישהו שביקש לקבל ברכה, לקראת משפט כלשהו. הרב היה חלש, אך הוא בדק את המסמכים ואמר: 'אין שום עילה לתביעה נגדך, יהיה בסדר', וגם ברך אותו, ובאמת הוא יצא זכאי".

והיא גם ראתה דבר נוסף: "הבית של הרב היה בית של חסד, ואנשים שהגיעו תמיד התקבלו במאור פנים, בהערכה ובכבוד. אף פעם לא בדקו מיהו האדם ומה הוא עושה, כיבדו שם כל אחד ואחד".

המטבח בבית הרב (צילום: יעקב נאומי / פלאש 90)

מה בעצם כלל התפקיד שלכן?

"היינו מנקות את האבק מהמדפים ומהספרים שהרב לומד מהם, וגם מהכיסא הקדוש של הסטייפלר זצוק"ל – כיסא שהישיבה עליו ידועה כסגולה בעלת כוח רב מאוד. כמובן שגם שטפנו את הרצפה, וממש השתדלנו להגיע לכל פינה. בכל ערב חג היה מעניין לראות את החפצים המיוחדים לו שנמצאים על השולחן – את החנוכיה שהכינו לרב, את הסימנים של ראש השנה, וכדומה.

"אחד הדברים המיוחדים הוא היחס שהעניקו בבית הרב לפתקים – הקוויטעלך שהרב היה מקבל במשך השבוע מאנשים, כדי לברך את השמות המופיעים בהם. הסבירו לנו שאסור בשום פנים ואופן לזרוק אותם, והם היו מועברים לגניזה".

קרה פעם שנאלצת להיעדר מהתפקיד?

"כמעט ולא. אמנם בתקופה הראשונה אחרי שילדתי הבאתי מישהי שתחליף אותי, אבל הבהרתי לה מראש שזוהי רק החלפה זמנית, ולאחר בערך חודש כבר שבתי לתפקיד. בינתיים זו שמילאה את מקומי ציפתה לשידוך, ובסופו של דבר האישה השנייה שמנקה ואני, זכינו יחד להיות השדכניות. כך שגם היא נושעה בזכות ביתו של הרב.

"אגב, מאז שבני נולד הבאתי אותו איתי לעבודה, והוא יודע היטב שכשמגיעים לבית של הרב חייבים לשמור על שקט מוחלט, ואסור להתרוצץ. אני מרגישה שזה ממש 'גירסא דיינקותא' בשבילו. הוא גדל על זה".

(צילום: יעקב נאומי / פלאש 90)

בשלווה, בלי לחץ

איך נראו ימי שישי אצל הרב?

"עד לקורונה הייתה מגיעה יחד אתנו גם מבשלת, וכך כשאנחנו היינו מנקות – היא בישלה והכינה מטעמים במטבח הקטן שנמצא בחלק הפנימי של הדירה. כפי שציינתי – הרב היה ישן מעט, ואחר כך ציפו לו חברותות. בשעות של הניקיונות לא היו בבית כמעט אנשים, מלבד הנכד של הרב שלא עזב אותו אף פעם.

"דבר אחד לא זכור לי מעולם שהיה בביתו של הרב – לחץ. אף פעם לא היו לחוצים שם בימי שישי – לא בשבתות של החורף ולא בשבתות של הקיץ, גם לא בערבי חגים טובים. האווירה תמיד הייתה נעימה, והתחושה היא שהדבר החשוב ביותר במקום הזה הוא לימוד התורה, ולא שום דבר אחר. בין קירות הבית נשבה רוח של קדושה, זה היה מרגש מאוד. אני עדיין לא מאמינה שזכיתי בכל שבוע מחדש להיכנס לקודש פנימה ולראות זאת מקרוב".

ומה עם ניקיונות הפסח? גם על כך הייתן אחראיות?

"בשנים קודמות היינו מנקות בשבוע שסמוך לפסח את כל חדר הכניסה וחדר הלימוד באופן יסודי. יש שם ספה גדולה, ולרב היה חשוב מאוד שלא יהיה בלוע בה כלל חמץ, ושננקה אותה היטב עם חומרי ניקיון, שלא יהיה שום חשש".

הזדמן לכן לשוחח עם הרב, או לשמוע ממנו משהו באופן ישיר?

"הרב כידוע לא דיבר כלל עם נשים, אבל גם לא נראה לי שהוא ראה אותנו. כי אם הוא היה ער אז הוא היה שקוע בלימוד. אבל הנכדים שלו מאוד הודו לנו, ולפעמים הגיעו גם נכדות שמסרו לנו את תודותיהן. תמיד שודרה כלפינו תחושת הערכה גדולה מאוד.

"זכור לי שבאחד הימים הרב סבל מדלקת בעין, ובתו הרבנית קולדצקי הגיעה לבקר אותו ולקיים מצוות ביקור חולים. היא נכנסה לחדר הלימוד והתיישבה לידו, בלי לדבר מילה ובלי להפריע. היא חיכתה שהוא בעצמו ישים לב לבואה. היה מרתק לראות את כיבוד ההורים שלה.

"ברור לי שהזכות כל-כולה שלי", מדגישה שני שרה, "זו גם הסיבה שלקחתי על עצמי את המשימה הזו, שעם השנים הפכה להיות יותר ויותר מורכבת. אני עובדת במשך השבוע כמורה, ונדרשתי לקחת יום חופשי ביום שישי כדי שאוכל לנקות את בית הרב. אני גם לא מתגוררת בבני ברק, אלא בפתח תקווה, מה שאומר שמדובר גם בזמנים של נסיעות, וכל זה ביום שישי שהוא יום עמוס אצל כולנו. אבל עם הזמן גיליתי שכאשר אדם עושה משהו טוב, אז הקב"ה מסייע לו. בכל שבוע מחדש ראיתי סייעתא דשמיא גדולה בהכנות לשבת, והייתי מספיקה הרבה מאוד דברים בזמן קצר". 

חדר הלימוד (צילום: יעקב כהן / פלאש 90)

ימים שלא יישכחו

ביום שישי ט"ו אדר ב', שושן פורים, יום פטירתו של הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל, הגיעה שני שרה לנקות כהרגלה את בית הרב. "ידעתי שהרב לא מרגיש טוב, במשך כל החודשים האחרונים דובר על כך שהוא חלש. אבל אף אחד לא העלה בקצה דעתו שזהו יומו האחרון. על השולחן עוד הייתה מונחת מגילת אסתר מיום האתמול, ואנחנו ניקינו מסביב, בלי לגעת במגילה. אחר כך הלכנו הביתה, ולא שיערנו שמשהו עלול להתרחש. לא העלינו בדעתנו שזו הפעם האחרונה בה אנו מנקות את הבית הקדוש הזה".

שני שרה מציינת שבדיוק לאחר חג הפסח בשנה שעברה הן שבו לנקות, לאחר שעשו הפסקה בשל תקופת הקורונה. "כל כך שמחתי לחזור לעבודה", היא מוסיפה בכנות, "בתקופה בה לא הגענו הרגשתי חלל גדול מאוד, והאמת היא שגם עכשיו אני מרגישה את החלל הזה. באופן אישי אני מרגישה כאילו שנפטר לי אבא קרוב, ולא ברור לי מה יהיה מעכשיו, איך אמשיך את החיים. בשבועות האחרונים קמתי בימי שישי בבוקר, ופשוט לא הבנתי מה אני אמורה לעשות בשעות שהתפנו לי. הרי אלו שעות בהן אני צריכה להיות אצל הרב, ולא לעשות שום דבר אחר.

"באחד הימים בשבוע שעבר לא התאפקתי, וכשעברתי בבני ברק הובילו אותי רגליי אל ביתו של הרב. נכנסתי לשם ואת פניי קיבל שקט מאוד כבד, הכל היה כל כך שמם. לא הייתי מסוגלת לראות את הבית ככה ונמלטתי החוצה".

קולה של שני שרה הופך לחנוק, והיא מוסיפה: "לעולם לא אשכח את התקופה הנפלאה הזו בה זכיתי לשרת את גדול הדור. אלו ימים שילוו אותי לנצח, והלוואי שיעמדו לזכותי, ושהרב שכל כולו היה לימוד וקדושה יהיה מליץ יושר על כולנו מלמעלה".