מתכננים חתונה עם ריקודים מעורבים? אל תעשו את הטעות שלי

אני מתבונן בו בתמונות, והוא קצת זר לי. נראה קצת שטחי. חבל לי עליו. הוא לא ממש חושב על משמעות החיים; הוא קצת עף על עצמו ובטוח שהוא סיפור הצלחה עיתונאי; הוא יודע את האמת ואת תכלית החיים, אבל מתחמק ממנה בלוליינות לא משכנעת, ובטענה אווילית ש"אני לא עושה חטאים – ולא מצוות. אני תיקו מול הקב"ה"; הוא פשוט בורח מהאמת.

והילד הזה הוא אני.

בעוד מספר חודשים, אני ואשתי נציין 20 שנים לנישואינו. עד היום אני מודה לקב"ה על הזיווג המושלם והמבורך הזה. אבל בתוך כל ההכנה לחתונה, בחירה אחת היתה שגויה בעליל: להתחתן שלא בהפרדה. באותם ימים של תפיסה מסורתית מרחפת בחלל של כלום, לא שקלתי אפילו להתחתן בטקס עם ריקודים כהלכה. לא הייתי שם בכלל, לא הבנתי את ההשלכות. אפשר לומר שלא הבנתי את החיים באופן כללי.

* * *

דצמבר 2002, אולמי כינור דוד בנתניה, שעת ערב. המוני אורחים זורמים מכל רחבי הארץ לחתונה שלנו. בזמנו, זה נראה כמו אירוע מיוחד. היום אני מסתכל בצער לאחור, ומבין שהחתונה שלי נראתה כמו כל חתונה חילונית סטנדרטית. ללא ייחוד, ללא פנימיות בולטת, ויותר מכל – ללא קדושה. חשבתי באותה תקופה שרחבת ריקודים עמוסה, אוכל בשפע (מנה קווקזית, תנו כבוד!), אורח סלב (מנחם הורוביץ) וריקודים לצלילי "אתה תותח" – הם סיפור הצלחה ייחודי ושונה מהשאר. כמה שטעיתי.

מעבר לכך שזו היתה חתונה סטנדרטית להפליא, כחלק מפס הייצור של העולם הכללי – מסתבר שלא היתה יותר מדי קדושה בחתונה שלי, ועד היום אני מצטער על כך. לא טרחתי להגיע בזמנו להדרכת חתנים (כי היא נערכה בימי חמישי, שהיה היום העמוס ביותר שלי בעבודה בזמנו. איכשהו השגתי פטור). לכן גם לא ידעתי שעלי לקנות טלית עבור החופה. גם לא חשבתי לעשות הפרדה, מתוך בורות וחוסר ידיעת החומרה שבדבר. כשמישהו זרק לי משפט על כך לפני החתונה, הפטרתי "אבל אני לא חרדי", מתוך מחשבה מוטעית שזה מנהג השייך רק לחרדים, כמו שטריימל וחליפה. לא הבנתי שזה בסיסי מבחינה הלכתית.

* * *

אז לא, כנראה שהשכינה לא היתה בחתונה שלנו. לא ידענו את המשמעות העמוקה של החתונה ואיחוד הנשמות; את השעות שלפני החתונה לא הקדשנו להתעלות רוחנית ולתפילות, אלא סתם לצילומי סטודיו ולארוחה מהירה בקפולסקי. איזו החמצה.

למזלי אני לא טיפוס ששוקע בחרטות ובהלקאות עצמיות. פחות מסתכל אחורה, אבל המאמר הזה נכתב בעיקר כדי לתת חומר למחשבה למי שאמור להתחתן, ומתלבט סביב המשמעות הרוחנית של היום הגדול. אני אומר, מניסיון מר: אל תתפשרו על זה. חתונה היא לא רק ביגוד-תקליטן-מגנטים-מצלמות-רחף. חתונה היא דבר רוחני, חיבור של שתי נשמות שמצאו את זיווגן ומתחילות מסע חדש, שחייב להתחיל ברגל ימין. במעמד כל כך קדוש ונאצל, הדבר האחרון שמתאים הוא אווירה לא רוחנית במיוחד. היום הקדוש הזה צריך להיות קדוש באמת, וקצת קשה לדמיין קדושה עילאית בתוך רחבה שמזכירה מועדון.

היום כשאני מעלעל בתמונות מהחתונה שלי, אני מתבונן בבן-דמותי בריחוק מסוים, קצת בניכור, ועם הרבה רחמים על הריק הרוחני שבתוכו הוא חי. כבר המון שנים שאני לא צופה בדי.וי.די שמתעד את החתונה. ולא רק בגלל בעיות הצניעות, אלא בגלל שלמרות המראה הדומה והשם הזהה – הילד הזה הוא לא ממש אני.