צריך להיות אדם מוזר כדי לא להאמין בבורא עולם

לפני עשור וחצי, ראיינתי את ידידיה מאיר ל"מקור ראשון". הראיון נערך באולפן הביתי שבביתו. אשתו, סיון רהב מאיר, היתה בדיוק בבית, ושוחחנו מעט על תקשורת ואמונה. פתאום עלתה לי שאלה, "כילדה-עיתונאית חילונית מהרצליה. כשחזרת בתשובה פתאום, לא היה לך מוזר פתאום להאמין בקב"ה?".

"לא", ענתה בפשטות. "הרבה יותר מוזר להאמין שהוא לא קיים".

התשובה של רהב-מאיר מהדהדת בתוכי בכל פעם שאני נתקל באדם שאינו מאמין. לצורך עבודתי אני נחשף מדי פעם לתקשורת הכללית, ומשתומם כל פעם מחדש מכמויות הרעל האנטי דתי שיש בחלק מהמקומות, בחלק מהכתבות. ולא רק זה - ישנו זלזול מופגן במאמינים. הם רואים בנו פרימיטיביים, לא רציונליים, כאלה שמסרבים "להבין" שהכל מקרי ואין משמעות לכלום. אז בטור הבא אני רוצה לומר באופן ברור: ההפך הוא הנכון. מי שאינו מאמין בכח עליון - הוא-הוא הפרימיטיב, החשוך ובעיקר הלא רציונלי. הגיע הזמן לומר זאת בקול ולא להתבייש.

אני משתדל שלא לומר שצריך להיות טיפש כדי לא להאמין, אבל לא מצאתי מילה מדויקת אחרת. איך אפשר להבין שנגר כלשהו בנה את השולחן שעליו אנחנו אוכלים, שחברה כלשהי יצרה את השעון שאתם עונדים, אבל להתכחש לכך שכח תבוני יצר את העולם המופלא, המורכב, המדהים, הלא-הגיוני-הסתברותית, שבו אנו חיים? איך אפשר לראות את מעגל החיים, האטמוספירה, השמש והירח, החיות והצמחים, הלידה והמוות, הגנטיקה והביולוגיה, החמצן והמים - ולומר שכל זה במקרה? זה כמו לומר שהמאמר שלפניכם נכתב על ידי חבורת קופים שרקדו במקרה על מקלדת כלשהו (ובהזדמנות זו: באבלס, תעביר בבקשה ת'בננה).

המצחיק הוא שאותם הזויים שחושבים כך, לועגים לאנשים כמונו, שמעזים לחשוב לתומם שלכל יצירה יש יוצר. הם ינחרו בבוז אם מישהו יטען שהרכב שבו הם נוסעים נוצר כתוצאה מהוריקן במגרש גרוטאות כלשהו, שבמהלכו כמה ברזלים הסתדרו בדיוק מופתי ויצרו רכב ב.מ.וו נוצץ, אבל בו בזמן - טוענים למקריות מוחלטת של העולם כולו. האבסורד שבתפיסה הזו לא מובן. ממש כמו שלושת הקופים – לא רואה, לא שומע, לא מדבר. הם עוצמים את העיניים, מסרבים להכיר במציאות, נתלים בתיאוריות "מדעיות" שמשתנות מדי כמה שנים, ומתעסקים בעיקר בפרטים הטכניים של העולם, ולא במהות ובשאלה: מי ברא את כל אלה? הרי גם בטבע ובעולם החומר, אין יצירה בלי יוצר. אין עץ שלא צומח מתוך קרקע; אין חתול שלא נולד מחתולה; אין נייר שלא נוצר איפשהו; אין חמצן שלא נוצר בתהליך מסוים; אין חום שלא מגיע מהשמש או ממכשיר כלשהו. אז איך יש עולם שלם שסתם כך עומד איפשהו בחלל, מסתובב בצורה מדויקת, פועל לפי כללי טבע מדויקים, ומצליח לקיים את כל היצורים החיים עליו באמצעות מזון, פירות, מים ועוד?

הבריחה של הלא-מאמינים מובנת. הם לא רוצים להודות שיש בורא לעולם, כי אז יידרשו להבין מה רצונו מאיתנו, וזה עלול לשבש להם את תכנון הטיול בשבת הקרובה, ובכלל את החיים ללא רסן. איך אמר לי פעם חבר חילוני, שניסיתי להחזיר בתשובה עוד כשהייתי באורות? "עזוב, אני מפחד לגלות שזו האמת. אני לא רוצה לשנות את החיים שלי". הערכתי אותו לפחות על הכנות. הוא לא שולל, אבל מפחד שזה יחייב אותו. ומנגד, הוא לא טווה לעצמו תיאוריות מוזרות ומגוחכות על עולם שנוצר סתם ככה, חיים שעוברים סתם ככה, ובכלל מציאות שאין בה חשיבות לשום דבר. כי אם ממילא חיים סתם בלי מטרה, אז אכול ושתה כי מחר נמות. זה מה שגורם לנהנתנות חסרת מעצורים, לחשיבה אגואיסטית ואגוצנטרית. כי אם אין כלום אחרי המוות, ממילא יעד החיים הופך להיות 3 דברים מרכזיים: ליהנות, ליהנות ושוב ליהנות. אנשים חותרים לשם כל הזמן, אבל דווקא חוסר הגבולות גורם לאיבוד טעם החיים.

אולי דווקא בימי הפסח האלה, בחג האמונה, צריכים להפוך את היוצרות ולומר בקול בטוח: המאמינים הם-הם הרציונליים, הנאורים, השקולים. אסור להישאר בעמדת נחיתות מול אנשים יהירים שטוענים שהכל נוצר במקרה ובפיצוץ, ושכל הדורות שלפנינו טעו. אם יש מישהו שצריך להתבייש בדעות דמיוניות ומופרכות, זה ממש לא אנחנו. חג אמונה שמח.