למה אנחנו מנקים לפסח? התשובה שתפתיע אתכם

מדוע מנקים לפסח? כך שאלתי את בתי תוך כדי שאיבת השטיח.

"יש לכך שתי סיבות", אמרה בידענות.

כמי שמכיר את התכשיט, ידעתי כי צפויה לי כאן הברקה. אז כיביתי את השואב וכריתי אוזן כאפרכסת.

"ובכן", היא פשטה אצבע, "סיבה אחת, בשביל לנקות את החמץ". נכון. גם אני למדתי את זה בגן שושנה, אבל לא בשביל זה כיביתי את השואב.

"סיבה שניה", היא החוותה באצבע ימין על אמה שמאל, "כדי שנרגיש קצת איך עם ישראל עבדו במצרים. הם סחבו לבנים - אנחנו סוחבים רהיטים. הם טאטאו אבק - אתה שואב את האבק"...

אני יכול לקבוע, שהגישה שלי לניקיונות הפסח מתחלקת לשניים: לפני התשובה של בתי, ולאחריה.

תמיד שאלתי את עצמי: מילא אוכלים מצות בפסח, כי בצקם של אבותינו לא הספיק לתפוח - אבל איפה כתוב שעם ישראל הסתובבו במדבר עם סנט-מוריץ, אסטוניש ומסיר שומנים?

אבל איך אמרה הנבונה הקטנה? אנחנו צריכים להרגיש קצת את שעבוד מצרים; גם שם הועבדו האנשים בעבודות נשים, ולהיפך (שמות רבה א', י"א).

אבל זהו, סוף סוף התקדש ליל הסדר ואנו יצאנו משעבוד הניקיונות לגאולת החג, להסב כבני חורין ולהשתעשע בסיפור ההגדה.

* * *

כנגד ארבעה בנים דיברה ההגדה, ונתמקד בהם.

ב"תנא דבי אליהו" (פרשה א') מונה בין שבחיו של הקב"ה שהוא: "שמח בחלקו".

ותמה רבי חיים מוולוז'ין, הלוא שבח זה מתאים לאדם, שחפץ הוא כי ירב חלקו ובכל זאת נאלץ לשמוח בפחות שבידו, אולם מה שייך שבח זה להקב"ה, הרי הכל נהיה בדברו, ואם ירצה עוד - יבראנו מיד! קם ונסע אל רבו, הגאון מווילנה.

השיבו הגאון: מהו חלקו של הקב"ה? עם ישראל! שנאמר "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ" (דברים ל"ב, ט'). ה' רוצה שעמו יהיה טוב יותר, שכל יהודי יהיה מושלם יותר, אולם "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים!" (ברכות לג ע"ב), ויחד עם זאת שמח ה' בחלקו - שמח הוא בכל יהודי כמות שהוא, ומייחל שיתעלה!

האח... איזה רעיון אדיר!

כאלה אנחנו. יש שהוא חכם, רשע, תם או טמבל... מה לעשות? אבל את כולנו ה' אוהב! כולנו חלקו! כל יהודי חשוב הוא לה' כבן יחיד, חביב ויקיר.

אולם כל זה בתנאי שלא נשתייך לבן החמישי.

מיהו הבן החמישי?

* * *

בני אדם אוהבים לעשות כסף קל, לעבוד מעט ולהרוויח הרבה. בפרט ישראלים. תודו.

איך מזהים ישראלי? כשהוא שומע על הונאה שהכניסה הון רב, הוא סופק כף ואומר: "איך לא חשבתי על זה קודם...". מכירים את זה?

זיוף כספים הוא תחום כזה, ובו עוסק סיפורנו.

עיירה אחת הוצפה בשטרות מזויפים. המכונות היו איכותיות, הגלופות מדויקות והצבעים והגיליונות מיוחדים, וכמובן גם התוצאה הייתה משובחת.

טובי חלפני הכספים נפלו בפח, ובמקום דולרים החזיקו בניירות חסרי ערך. גם הסוחרים והחנוונים הוטעו, והתסכול הלך וגאה.

המשטרה נחלצה לפעולה, גם המודיעין גויס לשם כך, ועד מהרה הונחה ידם על זוג הזייפנים.

בשני בתי דפוס עבדו הנוכלים במחתרת: האחד הדפיס דולרים ללא לאות, וחברו זייף שקלים. יחד הציפו את השוק בניירת זולה שפגמה את ערך המטבעות הנסחרים.

המזייף הראשון הובא לפני השופט, ולא נותרה בפניו ברירה אלא להודות במעשיו. הן נתפס הוא בשעת מעשה, ומה יוכל להכחיש?

הנוכל נשפט לשש שנות מאסר.

כן, שש שנים, בניכוי שליש על התנהגות טובה, בהן יוכל בתאו לנתח עם גדולי הפושעים בעלי הוותק את כישלונותיו אשר בגינן נחשף, ולאחר מכן יוכל לצאת לדרך חדשה עם הפקת לקחים.

"אולי אפילו אחלוק את תאי עם עמיתי, זייפן השקלים", הרהר לעצמו בתקוה.

אולם תקוותו נכזבה.

אמנם זייפן השקלים נשפט אף הוא בחומרה, אולם בשונה מחברו, הוא לא נשפט לכליאה בבית הסוהר אלא לאשפוז בבית משוגעים.

"אבל, למה?", נזעק זייפן השקלים, "הלוא אני וחברי זייפנו יחד שטרות, אז מדוע תאשפזוני עם השוטים בשעה שאת חברי כלאתם בבית הסוהר?".

השיבו השופט: "נמצאת כשרוני בזיוף שטרותיך, והוכח כי בידך היו מכונות משוכללות, אז למה זייפת שקלים במקום דולרים?! אין זה כי אם משוגע הנך!"...

* * *

אומר ה"חפץ חיים", בוא וראה עד היכן חמלתו של הקב"ה, שאפילו בין החוטאים מוכן הוא לשכון.

כך נאמר בתורה: "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָֽם" (ויקרא ט"ז, ט"ז). ה' שוכן אף בין החוטאים והטמאים!

מאידך, הרי אמרו שאין הקב"ה יכול לדור במחיצה אחת עם הגאה (סוטה ה ע"ב), כי הרי הוא כדוחק רגלי השכינה (ברכות מג ע"ב). וכל כך למה?

השיב ה"חפץ חיים", מן הטמא יש תקווה שישוב בתשובה; יקבל ייסורים, יתרכך לבו וישוב בתשובה. אולם הגאוותן שוטה הוא, שהרי מתגאה הוא במה שאינו שלו, שהרי כל אשר יש לו - מה' הוא! (אגרת הרמב"ן), ומן השוטה אין תקוה שישוב בתשובה, לפיכך אין הקב"ה שוכן במחיצתו, כי אין לו תקנה!

רעיון זה השמיע ה"חפץ חיים" באוזני הרב מפוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, ובשמעו זאת אורו עיניו. הבנה זו יישבה לו קושיה.

בהגדה אנו אומרים: "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע שאול". ותמה הרב: הלוא היפוכו של החכם הוא טיפש - לא רשע?

והשיב: "כעת נוכחתי לדעת עד כמה נוראה היא כסילותו של הטיפש. הלכך ביקש החכם מהקב"ה: אנא, אל תעמידני במחיצת הטיפש! מוטב שאעמוד ליד הרשע - כי מרשעותו אדע להיזהר ואוכל להתמודד, אולם פגיעתו של השוטה רעה היא עד מאוד, וחרד אני שמא אושפע הימנה".

והרי האשנב פתוח בפנינו להביט אל הבן החמישי.

ארבעה בנים מוצגים בהגדה, זה במעלותיו וזה בחסרונותיו, כאשר הצד השווה שבהם הוא אחד: כולם מתייחסים לסדר פסח. זה לחיוב וזה לשלילה, אבל אף אחד מהם אינו מתעלם מהנעשה.

אולם הבן החמישי, אדיש הוא לנעשה סביבו. שיסלקו את הקערה או יחזירוה, שישימו בה חרוסת או קוטג', מה זה משנה? הוא לא שואל ולא מתעניין; מצדו שיתם כבר הטקס ויניחו לו לשוב להבליו.

אטימות לב זו - שטות היא! הן במקום לזכות בעושר האינסופי של קיום מצוות תורתנו הקדושה, מפתהו יצרו הרע לזייף שקלים...

בתוך כל אחד מאתנו מצויות תכונותיהם של ארבעת הבנים: רצון להיטיב, דחף להרשיע, התבטלות בתמימות או הימנעות מתוך בלבול (ראה שפת אמת, ויקרא-פסח, תרל"ד).

בין כך ובין כך עודנו בחביבותנו, ובלבד שנשאף לקיים את רצון בוראנו ולא נתייאש מעצמנו! כי אמנם בלב יש רק שני חדרים - אבל לוקח שנים רבות לנקות אותם...

חג פסח כשר ושמח.