סיון רהב מאיר: מאתיים דורות עברו מאז עזב אברהם את מולדתו, ואני הייתי בכולם

קוראים להם תומר, איתם וברק, אבל הם לא נרצחו בפיגוע בדיזינגוף בגלל זהותם האישית, אלא כי הם חלק מעם ישראל. אומרים שכאשר מישהו נפטר נוצר חלל שצריך למלא. הנה שלושה סיפורים קטנים עליהם, שאפשר לקחת מהם משהו לחיינו:

תומר מורד אהב לטייל בארץ. הוא תכנן את הטיול השנתי של החברים בפסח, ושלח לכולם מראש תמונות וצילומי וידאו, כדי שייכנסו לעניינים. שמעתי חבר שלו מתראיין ומספר שהאנקדוטה הזו מסמלת מי הוא היה - המארגן, הדבק, המסמר, מרכז החבורה.

איתם מגיני ואיילה התארסו לפני כחודש. איתם החל לתכנן את החתונה. ההתכתבות האחרונה שלו בווטסאפ עם סבא שלו, חגי, היא של נכד אכפתי שמבקש מסבא לדבר על רשימת המוזמנים שלו: "אני רוצה להתייעץ איתך לגבי הצד שלך, אבל בלי לחץ", כתב. הסבא סיפר שההודעה הזו היא רק דוגמה אחת שמעידה על הנכד המסור והאוהב שלו.

ברק לופן, נשוי ואבא לשלושה, היה ספורטאי מצטיין בתחום החתירה בקיאקים. אחרי שפרש הקדיש שנים לאימון ולחינוך של צעירים בתחום, וגם לאימון הנבחרת הפאראלימפית, של ספורטאים בעלי מוגבלויות. שמעתי חבר בהתאחדות הישראלית לספורט-נכים מספר איך ברק ידע מצד אחד לחייך ולעודד ולהכיל את הקשיים של המתאמנים, אבל מצד שני היה מקצוען ללא פשרות שתבע מהם ביצועים והישגים.

השבוע ובאו תומר, איתם וברק למנוחות. לזכרם.

הייתי עבד במצרים

במהלך הניקיונות לפסח מצאתי חוברת ישנה ובה הקטע הבא, מתוך נאום של נשיא המדינה לשעבר עזר ויצמן בפני הפרלמנט בגרמניה, לפני כ-25 שנים. נראה לי שהדברים האלה, שמאיר שלו כתב עבור ויצמן, גם נותנים כוחות בימים של מציאות ביטחונית לא פשוטה, וגם מתאימים מאוד לליל הסדר המתקרב. וכך נאמר שם, לחברי הפרלמנט הגרמנים:"כל יהודי, בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיני כימים אחדים.

"רק מאתיים דורות עברו מאז קם אדם ושמו אברהם ועזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל הארץ שהיום היא ארצי. רק מאתיים דורות עברו מיום שקנה אברהם את מערת המכפלה בעיר חברון ועד הסכסוכים הרצחניים המתרחשים בה בדורי, מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם – הייתי בכולם.

"הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב ה' את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב.

"וכשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזיכרון, להשתתף בכל יום ובכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתבונן לכל יום ויום של עתידנו".

שלושה דברים שנאמרו השבוע באו"ם

נחמד לראות גם תמונות כאלה באו"ם, ביחס לישראל: עשרות שגרירים הגיעו ל"ליל סדר לדוגמה" שערך שגריר ישראל באו"ם, גלעד ארדן, ולמדו על סיפור היהודי הנצחי של יציאת מצרים. הרב איתיאל גולדוויכט, שערך את ליל הסדר, סיפר לי השבוע מה הוא אמר להם שם:"סיפרתי להם שזה החג הפופולארי ביותר של עם ישראל, שאף פעם לא משעמם לחגוג אותו, משלוש סיבות לפחות:

1. אנחנו מוסיפים לו בכל דור את החלק שלנו. כל דור מוסיף את הפרק שלו לסיפור הגדול והמשותף, ובדור שלנו, אחרי אלפיים שנות גלות, כולנו זוכים לראות את עם ישראל חוזר לארצו.

2. אנחנו לא רק מספרים את הסיפור, אלא חווים אותו. במהלך הלילה אנחנו שרים, רוקדים, אוכלים מצה, מחביאים אפיקומן, מטפטפים טיפות של יין... לא רק קוראים את הטקסט אלא חיים אותו. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

3. אחד הדברים הכי חשובים בלילה הזה, הוא שהילדים ישאלו שאלות. ליל הסדר מתחיל ב'מה נשתנה', כי אם הדור הבא מביע עניין וסקרנות – זה סימן שהצלחנו בחינוך. אם גרמנו להם להתעניין – הם יעבירו את הסיפור הלאה, לדור הבא.

זהו 'ליל העצמאות' של העם היהודי, ותודה שבאתם להיות שותפים לסיפור שלנו".

אשריך שיש לך מי שיקשקש

אלה ימים לחוצים. החופשה מבית הספר, הניקיונות, ההכנות, הבישולים. בשבוע שבו מציינים 25 שנים לפטירת פרופ' נחמה ליבוביץ', המורה הגדולה לתנ"ך, שלחה לי הקוראת יעל דאר את הסיפור המיוחד הבא:"גדלתי בבית ובו שמונה ילדים. במרכז הבית היה שולחן גדול שעליו גם אכלנו, גם הכנו שיעורי בית, גם שמנו דברי דואר ומה לא. על השולחן הזה ישבה אמא פעם בשבוע עם חברה כדי ללמוד יחד את הפירוש של נחמה ליבוביץ' על פרשת השבוע, לענות על השאלות שנחמה הייתה שואלת, ולשלוח לה בחזרה בדואר את התשובות. כך נהגו אלפי תלמידיה, שחיכו תמיד לקבל ממנה בחזרה את הדפים, אחרי בדיקה, עם הערות בעט האדום המפורסם שלה.

"אנחנו הילדים תמיד היינו מסביב, ופעם אחת אחד הילדים קשקש על דף התשובות, שכבר היה מוכן לשליחה. באותם ימים אי אפשר היה להקליד ולהדפיס, ולאמא לא היה זמן להעתיק הכל מחדש. לכן אמי כתבה בתחתית הדף הערה בסוגריים: 'אני מצטערת, אחד הילדים קשקש על הדף', ושלחה כך את הדף לנחמה. לנחמה, כידוע, לא היו ילדים משלה. כעבור כמה ימים קיבלנו בחזרה את התשובות של אמא. נחמה העירה כמה הערות, וליד הקשקוש של אחי היא כתבה: 'אשריך! שיש לך מי שיקשקש'.

"שנים רבות עברו, ואנחנו במשפחה שומרים את הדף הזה מכל משמר. בימים אלה הוא יכול להיות תזכורת לכל הורה שמרגיש קצת עצבים ובלגן: אשרינו, שיש לנו מי שיקשקש...".

חמש תזכורות קטנות לפני הלילה הגדול

1. היום בערב, יום חמישי – בדיקת חמץ. בודקים בכל הבית, לאור הנר, שהכל נקי ומוכן לפסח, ובסיום הבדיקה גם מבטלים את החמץ בקול רם. בנוסח שאומרים בעצם מכריזים שגם אם יש חמץ שלא ראינו ולא מצאנו – אנחנו מבטלים אותו.

2. נהוג לערוך מכירת חמץ, והיום אפשר לעשות זאת בקלות ובמהירות באופן דיגיטלי (הפופולאריות של מילת החיפוש "מכירת חמץ" נמצאת בשיאה בגוגל בימים אלה).

3. מחר בבוקר, יום שישי, הזמן שבו אפשר לאכול חמץ מסתיים לקראת 10 בבוקר, ושריפת החמץ (במדורות קטנות, או רק בהשלכה לפחי הזבל) מסתיימת לקראת 11:15. יש כמובן משמעות מיוחדת לרגעים האלה של חיפוש החמץ ושל שריפתו, ויש תפילות מיוחדות על החמץ שבתוכנו – הגאווה ושאר המידות הרעות – שגם אותו אנחנו רוצים לבער מהעולם.

4. ביום שישי בערב, ליל שבת – ליל הסדר. אחרי כל ההכנות, נהוג ומומלץ לישון צהריים כדי לאגור כוח ללילה הגדול. בליל הסדר מקיימים לא פחות מ-64 (!) מצוות שונות: קידוש, אכילת כרפס, אכילת מרור, אכילת מצה, ברכת המזון, אפיקומן, המצווה לספר את יציאת מצרים ועוד ועוד ועוד.

5. ולמה עושים את כל זה? מה הטעם בכל פרטי הפרטים האלה? כדי להכניס את הבשורה של יציאת מצרים עמוק ללב ולראש. שמעתי פעם משפט חכם: המטרה של ליל הסדר היא להפוך את ההיסטוריה – לביוגרפיה. בהצלחה.