"לא ידעתי מי באמת היה הרב קניבסקי גם לאחר 14 שנות תשובה. החמצתי את גדול הדור"

היא היתה נערה שבביתה הטלוויזיה דלקה רוב שעות היום. למזלה, בבית הספר הממלכתי הלא דתי שבו למדה, היא היתה תלמידה טובה מאוד, והמורות, שאהבו אותה, הקנו לה ידע לימודי נרחב. היו גם ערכים. אוניברסליים שכאלה, וגם חלקי מסורת שנמסרו לעיתים בצורה מסודרת ולעיתים בערבוביה: תלוי במורה ובהשקפת עולמה, תלוי במדיניות בית הספר בשנה כלשהי, ותלוי ברוח הנושבת, ומה לגבי התורה?

המורה בשיעורי תנ"ך בתיכון הצליחה להעביר לתלמידים את החומר הלימודי מבלי, חלילה, להשניא יותר מדי את תורת ישראל על התלמידים, והיא אכן קיבלה ציונים גבוהים מאוד (במסגרת מה שהמורה הטובה נאלצה ללמד במערכת החינוך המסורבלת ההיא, אבל לא יותר מכך). מי המורה שהשפיעה עליה ביותר? המורה-טלוויזיה, כמובן. מה לימדה המורה-טלוויזיה הזו? מהדורות החדשות ותוכניות של "בידור" ביזו את כבוד התורה, ומדי שבוע עשו ליצנות מגדולתם של חכמי הדור. איך זה השפיע על אותה נערה? היום, כשהיא בשנות הארבעים לחייה, עם ותק מכובד בעולם התשובה, היא משתפת אותנו בהלם שאחז אותה ביום הבאתו למנוחת עולמים של גדול הדור, הרב חיים קניבסקי זצ"ל.

עדיין אטומה: מאות אלפים מלווים את גדול הדור, והיא? תכננה לעבוד כרגיל

זה היכה בה בכאב: היא, שנחשבה לאינטליגנטית, מתוחכמת ובעלת חשיבה ביקורתית בריאה משחר ילדותה; היא, בוגרת לימודי תקשורת באוניברסיטת תל אביב, שחשבה שהיא יודעת הכל על השפעת אמצעי התקשורת על האדם הקטן; היא, שהאמינה שתהליך התשובה שעשתה ניקה ממנה כל שאריות של לעג לחכמי ישראל שטופטף כרעל טלוויזיוני למכביר על נשמתה, הבינה שחלק בנשמתה היה אטום כלפי הבנת המשמעות של פטירת רב גדול מאוד בישראל. כך היא מספרת את סיפורה בטור אישי נוגע ללב:

"מאז שאני ילדה אני זוכרת שהטלוויזיה הדולקת לא השתלבה בחיי היומיום שלי, אלא היתה בעבורי עובדה קיימת. היא הייתה החיים עצמם, ומה שעשינו מעבר לשעות הצפייה היה בכפוף למה שאנשיה הכתיבו לנו: איך להתנהג, ממה לצחוק, מה ללבוש, ומי צריכים להיות האבות 'הרוחניים' שלנו. תקראו לזה מעין 'גרסא דינקותא'. בלשון סגי נהור, כן? המודלים לחיקוי שלנו, הדמויות להערצה ששובצו לאורך שעות השידורים השונות היו ההיפך הגמור מחכמי ישראל: מתמקדים בחיצוניות, שקועים עד צווארם בתאוות חומריות, בעלי אופי בלתי מרוסן בעליל, מטיפים למרד נעורים, ובגלל שהם היו מוסיקאים טובים או שחקנים מוכשרים, הם חשבו שהם יכולים במחי מיקרופון אחד לשדר למיליארדים של מעריצים מסרים נוראיים. חיקוי תרבות הגויים, גרסת MTV. עבודה זרה של ימינו.

"הייתי נערה עם שכל חריף, והיה לי חוש ביקורתי מפותח על הנעשה בעולם. למדתי במגמת תקשורת, וכך התחלתי במסע חיי להבנה לעומק של השפעת אמצעי התקשורת על בני האדם. בגיל 26 חזרתי בתשובה מאהבה, וזכיתי לבנות את עולמי הרוחני במתינות וביציבות. הכרתי יותר את האבות הרוחניים האמיתיים שלנו, ולא את האבות החומריים, אבות השקר, שהטלוויזיה ניסתה למכור לנו, די בהצלחה, יש לומר. צללתי במסע של היכרות מחודשת עם סיפורם של גדולי האומה: משה רבנו, יעקב אבינו, יוסף הצדיק, שאול המלך, דוד המלך, אליהו הנביא, דבורה הנביאה, מיכל בת-שאול וכל ענקי הרוח בסיפורי התנ"ך חזרו אלי מתקופת ילדותי, והפעם זכיתי יותר לעומק להבין את משמעותם הרוחנית בעולמי".

"לא הבנתי מדוע הרב זמיר מבכה את לכתו של הרב עובדיה זצ"ל"

"ומה לגבי גילוי גדולי הדור שבימינו? זו היתה גלות מוזרה מסוג אחר. ביום פטירתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הייתי כבר עם ותק של 6 שנות תשובה. אמנם צפיתי ביום השידורים המיוחד בערוץ הידברות, אך לא הבנתי מדוע הרב זמיר כהן מבכה בצער עמוק כל כך את לכתו של המנהיג הרוחני האהוב, היקר והמיוחד. ציפיתי שלכל היותר הוא ינאם נאום ברוב כבוד והדר, אבל לבכות? הרגשתי שהרב זמיר אכן בוכה בכי של צעק עמוק, בכי של פרידה.שיערתי שזה נובע אולי מתוקף היכרותו האישית עם הרב עובדיה זצ"ל, אבל לא הבנתי איך זה קשור אלי.

"התקשרתי לחברתי, תושבת בני ברק, חוזרת בתשובה. למיטב זכרוני, התכוונתי לדבר איתה על דברים אחרים שקשורים לאמנות ולכתיבת שירים, אבל הפתיע אותי שחברתי ענתה לי כשהיא מתייפחת. כשהבנתי שגם היא מבכה את לכתו של גדול הדור, אפילו... אפילו חשבתי לעצמי שהיא מגזימה בכוונה בתגובתה, כי היא גרה בבני ברק, היא מושפעת מלחץ חברתי, והיא רוצה לקיים את הפתגם שגדלנו עליו – ברומא התנהג כרומאי, לא עלינו. עדיין לא הבנתי שמשהו אצלי נותר עדיין אטום, ורק אחרי כתיבת המילים האלו אני מבינה למה: נשארו עדיין שאריות של רעל משטיפת המוח שעברתי אי שם בשנות ה-90 של המאה הקודמת למניינם".

"התקשורת עיוותה את התורה מפי הרב עובדיה זצ"ל, ומפלצת הבורות רקדה לנו על הדם"

"עד למועד פטירתו של הרב עובדיה, השכל אמר לי שהוא רב גדול, מוערך, ובעל השפעה רבה על העם היהודי, אך לא היה לי מושג וגם לא אלפית מושג על פועלו, על ספריו, על המהפכה היסודית שחולל, על התרת העגונות לאחר מלחמת יום הכיפורים ועל הסיפורים המרגשים בדבר מסירות הנפש הגדולה שהייתה לו למען אהבת התורה ואהבת העם. "שאריות הרעל עדיין אטמו לי חלק בנשמה. כדי להמחיש לכם חלק קטן מהרעל הזה, הנה לכם מה שחוויתי כנערה: דרשתו השבועית במוצאי שבת קודש היתה כמו שלל שהתקשורת עטה עליו כעדת צבועים צמאי דם. אפילו תלמידה מתוחכמת שכמוני, שלמדה במגמת תקשורת, הולכה שולל, והבינה מה שהתקשורת רצתה שאבין: גדול הדור היה בשבילם איש מבוגר מאוד עם גלימה מעוטרת ומשקפיים כהים. הם הציגו מצג שווא, כאילו דברי התורה שמפיו עברו מהעולם, והם לא הפסיקו להוציא דברים מהקשרם. הם עיוותו את התורה, לא הבינו את שפתו, ומפלצת הבורות רקדה על הדם של כולנו. זה כואב כל כך לכתוב על זה.

"החיים המשיכו, עברו שנים רבות של בירור עצמי, חיפוש עצמי ומציאת עצמי. בתהליך התשובה שמחתי מאוד לגלות עד כמה חכמי ישראל לאורך הדורות היו אנשים גדולים בעלי תעצומות נפש. הייתי גאה שאני חלק מעם מיוחד שכזה, עם שלכל אחד ממנהיגיו הרוחניים יש סיפור חיים יוצא דופן שכל כולו אהבת ה' ואהבת התורה. דרך מאמרים בודדים של מוסר ואמונה זכיתי להכיר במעט שבמעט את דמותו של הרב קניבסקי. ידעתי שאנשים מכל שכבות העם עולים אליו לרגל. שמעתי שלאביו קראו 'הסטייפלר', ושמעתי על הרבנית קניבסקי ועל הבית הפתוח שהיה לה כלפי נשות ישראל. זהו. לא יותר מכך. לא חשבתי שיש לי קשר לזה, מעבר ללימוד נקודתי. לא ניצלתי את ההזדמנות לפגוש את הרבנית, ולבקש מצדיקה שכמותה ברכה. הדלת היתה פתוחה, ואני לא נכנסתי".

(צילום: shutterstock)

לתת לילד בן 4 לצפות בלוויה?

"לפני ארבע שנים, כשבני נולד, לא עלה אפילו על דעתי לקבל ברכה מאת גדול הדור. גם לא בגיל 3, כשנה לפני פטירתו של הרב קניבסקי. מתי הפגשתי בין הרב קניבסקי לבין בני? לפני כחודש, ביום הבאתו למנוחת עולמים. אם היה מישהו אומר לי שבעתיד אניח לבני בן ה-4 לצפות בשידורי הלוויה של רב גדול בישראל, כולל הרגעים של הקבורה עצמה – הייתי מטילה ספק בכישורי האימהות שלי עצמי, אך בכל שעה משעות הבוקר של אותו יום ראשון ראיתי את עם ישראל כולו עומד מלכת, וראיתי עד כמה אני פרשתי מן הציבור. ערוצי תקשורת שאינם חשודים על אהבת התורה יותר מדי, הקדישו יום שידורים מיוחד, לא רק לכבוד אותה לוויה שצפויה היתה לשתק את המדינה בפקקי תנועה".

"חשבתי שיקטרו על החרדים, אבל התבדיתי בגדול"

"התחלתי לצפות בציפייה להתרגז: אולי יראיינו מתלוננים שונים על הפקקים הצפויים, או על ביטול מוסדות הלימוד בשכונות לא דתיות הסמוכות לבני ברק? אולי יקטרו על: 'אכלו לי את המדינה, ושתו לי את שגרת היום נטולת חרדים שאמורה היתה להיות לי'? הנה! כן! אמא לילד מדברת על: 'למה סגרו לי את הגן?'. אני מתחילה ללכת שבי אחרי הנרטיב, ופתאום לתדהמתי רואה כיצד המגישים מדברים איתה בדרכי נועם, ואז נשאלת השאלה: 'האם הכרת את הרב קניבסקי?'. המרואיינת גמגמה, ואמרה משהו על כך שלקוחותיה החרדיות והדתיות סיפרו לה סיפורים מיוחדים עליו. לאחר מכן התראיין אדם לא דתי עם שהביא את בתו הקטנה להצטרף למסע הלוויה כדי להיפרד מגדול הדור. ציפיתי, כמובן, שהמראיין ישאל שאלות קשות, יתנגד, ישפוט בקולו הציני וכו' וכו', אך למעשה, כשהמרואיין היה מרוגש כולו, ודיבר דיבורים מחזקים, אפילו המראיין התבלבל בעצמו, ושינה גישה תוך כדי ראיון. פה חשדתי: איך כולם עוצרים את היום, ורק אני מתכננת לנצל את ההפוגה במדינה כדי להספיק פערים בעבודה שלי? מה כולם מבינים שאני לא?

"ואז, כשהרב זילברשטיין הספיד את הרב קניבסקי בדמעות גדולות, התפרקתי. בכיתי על צרות הגלות שעדיין נותנות אותותיהן, ובכיתי על הגלות הפרטית שלי. בכיתי על גדולתו של הרב קניבסקי שלא הספקתי ממש להכיר. הרי בדורו של משה רבנו, לאחר פטירתו כל העם בכה למשך שלושים יום, ואילו אני? רק רציתי שיניחו לי לעבוד כרגיל ביום שבו מביאים למנוחות את גדול הדור.

(צילום: shutterstock)

"אנשים מתראיינים, ומדברים על ילדיהם שזכו להתברך מפי הרב, או לכל הפחות ללוות אותו למנוחת עולמים, ואני, אנא אוליך את אטימותי?! הלכתי בשעת הצהריים של אותו יום ראשון לאסוף את בני מהגן. שאלתי אותו אם דיברו בגן על הנושא, והוא סיפר לי שכן. ניצלתי את הדקות המעטות שהיו לי בדרכנו הביתה, לספר לו מה קורה היום בישראל, וכשחזרנו הביתה, הגיעו רגעי הקבורה עצמם".

"בני לא נבהל מלראות בית עלמין"

"השארתי את המסך פתוח, כדי שבני יוכל להתחבר להוויה של אותו היום. הוא היה מרותק. הוא צפה בבגרות במסע הלוויה, שאל שאלות חכמות על העולם הבא, ולא היה נראה שהוא נבהל מלראות בית עלמין. להיפך, הוא היה סקרן להבין מה מיוחד כל כך היום. ככה סגרתי מעגל עם גדול הדור ועם הדור הבא.

(צילום: shutterstock)

"כולי תפילה שבכתיבת המילים האלו יתפוגגו השאריות האחרונות של הרעל שטופטף אל מוחי, אל רוחי ונשמתי, ועדיין ממשיך לטפטף אל מוחם, אל לבם ולתוך נשמתם ילדים בישראל. כאב הגלות הזו הוא גדול לאין שיעור. כולי תקווה שמעטפת האטימות תוסר כליל, ואצליח להתחבר יותר ויותר אל מקור החיים שלנו – אל התורה הקדושה של אבינו שבשמיים".