ההתנפלות על שלמה גרוניך מוגזמת ומכוערת. היכן החמלה היהודית?

כמו כולם, גם אני סלדתי מאמירתו המכוערת של שלמה גרוניך במהלך חוה"מ פסח - "הסתכלתי על הקהל ואמרתי, כזה קהל אני רוצה תמיד. באמת, אתם כל כך 'אשכנזיים' כאלה. אין פה אפילו צ'חצ'ח אחד". זו אמירה אומללה, שגרוניך התנצל עליה זמן קצר לאחר מכן, עוד בעודו על הבמה, אבל כמובן שבכך ניתן האות לפסטיבל תקשורתי סוחף, כולל גינויים מכל קצווי הקשת התרבותית, הפוליטית ומה שלא תרצו.

לכאורה, חשבתי באותן שעות, מגיע לגרוניך. "נפלט לי", אמר בהתנצלותו, והיה נראה שאכן זו תפיסת עולמו שבסך הכל "נפלטה" בטעות, כסוג של בדיחה לא מצחיקה. אבל אז חשפה משפחתו, וגם הוא עצמו בראיון לערוץ 13, שהוא למעשה חולה מאובחן בדמנציה. כאן הקערה התהפכה על פיה. מה שהיה נראה בהתחלה כמו אמירה גזענית מכוערת מצד אדם חשוך, הפך באבחה לאמירה אומללה של אדם מסכן שמאבד את השליטה על מוחו, על פיו ולמעשה על חייו. הכעס והבוז פינו את מקומם לחמלה והכלה, וזה הדבר הכי נורמלי שאפשר לעשות מול אדם שחולה בדמנציה, מתבייש בה וחרד ממנה. מי מאיתנו היה רוצה להגיע לאותו מצב?

אבל בתקשורת כמו בתקשורת (וגם ברשתות החברתיות) הפסטיבל המשיך במלוא עוזו. בעולם מתוקן הווידוי על הדמנציה היה סותם את הגולל על הדיון הציבורי, האמנים שכתבו נגדו היו לוקחים את דבריהם בחזרה ומסייגים זאת עקב חשיפת הדמנציה, והדיון הציבורי בקרב הציבור ה"נאור" היה מתרכז במחשבה כיצד לעזור לזמר ותיק שלקה במחלה קשה שמידרדרת מדי יום – במקום להמשיך לחבוט בגווייתו הציבורית, או לפחות במה שנותר ממנה לאחר הלינץ' התקשורתי והחברתי.

זו אחת הפעמים שבה אני גאה יותר ויותר על ההשתייכות לציבור שומרי המצוות. אני לא מתבייש לומר: אצלנו זה לא היה קורה. אם דמות ציבורית היתה מתבטאת באופן פסול, ולאחר מכן היה מתברר שזה לא נובע מתוך אמת פנימית אלא מתוך מחלה קשה שבה האדם מאבד את שיקול הדעת ואת השליטה על דבריו – התקשורת בכללותה היתה מיישרת קו ולא ממשיכה לחבוט ללא רחם באותה דמות. גם אם אדם מהרחוב היה מתבטא כנגד, היו משתיקים אותו בטענה המתבקשת. אבל בעולם ה"נאור", ה"ליברלי", ה"מכיל" – פרשת גרוניך מסרבת לרדת מהכותרות. במקום להפנים את מצבו ואת העובדה המצערת שאינו שולט במעשיו ובדבריו ב-100%, רבים ממשיכים להשפיל ולהנמיך אותו מהמקום הנמוך-גם-כך שבו הוא נמצא. פשוט עוול מקומם.

אינני ממעריציו של גרוניך. למעשה, אף פעם לא התחברתי לדמות שלו ולמה שהוא מייצג (למרות שהוציא אלבום פיוטים יפה ב-2008, "מסע אל המקורות"). אבל ברגע כזה, שבו אחד האמנים הוותיקים במוזיקה הישראלית נמצא בשפל כזה, לא נותר אלא להצטער בעבורו, להתפלל שהמחלה לא תתקדם במהירות, ולכל הפחות לעצור את מסע השיסוי והביזוי שהוא ממשיך לעבור גם בימים אלה.