המתנה שקיבלתי מריבונו של עולם יחד עם המחלה: תמר ללוש בטור מחזק ומעצים

ליל הסדר תשפ"ב זו לי הפעם הראשונה שאין באפשרותי לקיים מצוות אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות. שרירי הלעיסה והבליעה נחלשו, ואני ניזונה ממזון מעוך בלבד. כמו כן, עלי להיזהר משנה זהירות מהקדמת קנה לוושט. בחודש הבא עלי לעבור פרוצדורה להתקנת פג – צינור האכלה ישירות לקיבה.

ישנם אנשים שהמצווה הזו קשה להם ומכבידה על קיבתם. בעלי, לדוגמה, ממש סובל. בשנות נישואינו הראשונות הוא היה צם תענית בכורות ואוכל ושותה יין על בטן ריקה. בסוף הסדר היה נזרק על הספה ונרדם עם כאבי בטן – יותר חמור מפורים. אבל אני? מצות אהובות עלי יותר מלחם. חסה, כרפס, ביצה וחרוסת הם חגיגה קולינרית עבורי. תפוח אדמה הוא הירק המועדף שלי כל ימות השנה, וארבע הכוסות מחליקות לגרוני בזרימה נעימה.

לכאורה הייתי אמורה לשבת בשולחן הסדר מתוסכלת וכאובה, נאבקת ברצון לאכול ולשתות כמו כולם. לכאורה. אך למעשה ישבתי שם נינוחה בכיסאי, ללא מלחמות פנימיות ובתחושת השלמה. הייתכן? כן, זו מתנת שמיים שקיבלתי יחד עם המחלה.

בכל שלב של איבוד תפקוד מסוים יש סוג של אבל קצר, בכי ועצבות עם קורטוב של ייאוש. זה נמשך מספר ימים אבל אחר כך, הפלא ופלא, זה נכנס לקטגוריית "לא שייך בי". לדוגמה – הליכה. מאז שאינני יכולה ללכת אין לי רצון ללכת. כל כך אהבתי לרקוד, חברותיי בטוחות שזה מכאיב לי לשבת בצד ולצפות בהן רוקדות, ואני מתעקשת: לא מצער – ולא בגלל צדיקות. פשוט לא עובר לי בראש, כמו שלמישהי אחרת לא עוברת מחשבה לרקוד פלמנקו באמצע המעגל. לא שייך בי יותר.

אחרי שאני מודה לריבונו של עולם על הדורון המופלא הזה ומבקשת על העתיד, אני מתפנה להתבונן מה קורה פה. נזכרת בפסוק מספר משלי: "טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר", ובמשנה בפרקי אבות: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". קראתי פעם שלוכד וכובש הם אלו שבתחום מסוים צריכים שוב ושוב התגברות. פעם אחר פעם עליהם לכבוש את התאווה וללכוד את היצר. המושל, לעומתם, נמצא במקום שבתחום מסוים הוא בדרגה שאין מלחמות, או בשפה יותר עדכנית: זה בכיס שלו. נראה כביכול שרק צדיקים יכולים להגיע לדרגה שכזו או, להבדיל, מי שבתחום מסוים אין לו שום תאווה או יצר מטבעו. אז מה הקונץ?

כאן החידוש המדהים: רגלי חסידיו ישמור! בדרך שאדם רוצה לילך – מוליכים אותו! היה פעם בניין בן מאה קומות עליו נתלה שלט גדול: מי שיצליח להגיע לדירת הגג – יזכה בה. בא הראשון, בודק ורואה שיש רק מדרגות, מתחיל לטפס, מגיע לקומה עשירית, מתייאש ויורד. בא השני, מטפס עד קומה 15, מתייאש ויורד. בא השלישי, וגם הוא מטפס בקושי רב עד הקומה ה-19 וחושב לוותר: די, קשה לי! קול פנימי לוחש לו להשלים לעשרים, ובשארית כוחותיו הוא עולה עוד קומה. מה מופיע מולו? מעלית! ומה מודבק על דלתה? שלט חביב עליו כתוב: לרשותך מעלית לקומה 100, ברכות על זכייתך.

כאן מגיע תורך לשאול: למה הפסוק מפאר את המושל? הרי את מעלתו קיבל במתנה? ויותר מזה: איך כל זה קשור אליי, הפשוטה? לעניות דעתי, התשובה יותר פשוטה ממך וממני. "טוב" זה התואר שמקבלת מאריכת האפיים, הסבלנית לתהליך, המושלת ברוחה. זו שלא קצה בעלייה המפרכת במדרגות תוך מעידות קלות לעיתים. זו שמשפילה ראש בענווה ויודעת שעליה בדרך הטובה לבחור, אך לא עליה המלאכה לגמור!