למה הרב אדלר הרגיש בן חורין בתוך השואה?

הרב סיני אדלר זצ"ל נולד בפראג, צ'כוסלובקיה. בימי השואה הוא גורש לגטו טרזיינשטט, ובהמשך הועבר לאושוויץ. משם הועבר למחנות הריכוז מאוטהאוזן וגונסקירכן. הוא שרד את צעד המוות, ושוחרר עם שחרור המחנה. עם סיום המלחמה למד בישיבת "עץ חיים" אצל הרב אליהו לופיאן, ולאחר כשנה עלה ארצה.

הרב אדלר, ניצול שואה שהיה רבה הראשי של אשדוד, כותב בספרו "'בגיא צלמות: שנת חיים של נער במחנות ריכוז" על זיכרונותיו מתוך השואה, וכך הוא מתאר את ימי החנוכה בתוך מחנה אושוויץ – בירקנאו "בצריפנו, צריף הנוער, היו מרוכזים בחורים מארצות כיבוש שונות, רובם מאירופה המרכזית. אולם היו כאן גם מספר רב של בחורים מיוון, שגם אליהם הגיעו הכובשים המרצחים. היו ביניהם שומרי תורה ומצווה, אשר שלטו היטב בלשון העברית, ולכן יכולנו להידבר בינינו בלשוננו. יום יום היינו מתאספים באחת מפינות הצריף לתפילה בציבור וגם זוג תפילין משותף היה לנו, כך שגם את המצווה הזאת יכולנו לקיים. התפילה בציבור וקיום המצוות שיכולנו לקיים במשותף בתנאים ההם, גרמו לכך, שבינינו, אותם הבחורים שהשתדלו לקיים את המצוות שניתן לקיימן, נקשרו קשרי ידידות הדוקים, למרות שמקומות מוצאנו היו מרוחקים זה מזה מרחק רב.

"בהגיע ימי חנוכה הצלחנו להשיג נר אחד, אשר היה בשבילנו נכס רב משמעות. בלילה הראשון של חנוכה התאספנו בקומה העליונה של אחד הדרגשים, והדלקנו בצוותא את הנר היקר לנו עד מאד. בוודאי שהדלקה זאת של הנר הדליקה גם בלבנו תקוות חדשות לעתיד טוב שבוא יבוא, וחיזקה את ביטחוננו הגדול ב"מעוז צור ישועתי". ברגע כזה התעוררו בנו הגעגועים הגדולים אל העבר, אל הימים שבהם חגגנו את ימי החנוכה כל אחד בבית הוריו ברוב שמחה. אבל העבר הזה נעלם ואיננו, ולכן התעוררה ביתר שאת הבקשה הבוקעת מעומק לבנו לעתיד שאמנם רחוק עדיין, אבל בו תתקיים תפילתנו ששרנוה גם אז - "תכון בית תפלתי ושם תודה נזבח, לעת תכין מטבח מצר המנבח, אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח"".

להיכנס לפסח באכילת לחם

הרב אדלר כותב כך על פסח הראשון במחנה ריכוז מאוטהאוזן "היה זה הפסח הראשון שהיה עלי לבלותו במחנה ריכוז. בפסח הקודם היינו עדיין בגטו טרזינשטאט, אשר בו עוד יכולנו לערוך את הסדר בחוג המשפחה. אמנם גם את הסדר ההוא חגגנו בצורה מיוחדת במינה, כי באותם הימים היה הסגר חמור בתוך הגטו, ועם רדת החשיכה נאסרה הדלקת אור ואפילו גפרור. בנסיבות אלו נאלצנו לערוך את הסדר מבעוד יום. אבל הייתי עדיין יחד עם הוריי, ועל שולחננו היו מונחות כמה מצות וגם תה מעורב בריבה בתור תחליף ליין. הסדר של מאוטהאוזן היה שונה לגמרי. בתחילה חשבתי שאת מנת הלחם היומית, שקיבלנוה בערב פסח אחרי הצהרים, אשמור עד לבוקר המחרת, כדי להיזהר לפחות מאכילת חמץ בעת כניסת החג, אולם תלמיד חכם אחד שהיה אתנו העיר לי שמבחינת ההלכה מוטב לאכול את הלחם מייד, כי הלא עצם החזקתו אסורה היא בבחינת 'בל יראה ובל ימצא'. לאחר המפקד שנערך לפנות ערב, ולפני כניסתנו לצריף ללינה, הייתה בידנו שהות מה ויכולנו להסתובב ברחבה שלפני הצריפים. ביקשתי מאחד הבחורים שיטייל איתי קצת, ובזמן ההליכה הלוך ושוב אמרנו בעל פה קטעים מן ההגדה, עד כמה שיהיו זכורים לנו. ליל סדר במיוחד במינו, ללא מצות ויין, ללא סעודת חג שבה מסובין כל בני המשפחה לשולחן אחד, אלא ליל סדר בהליכה. גופותינו היו מושפלים ומשועבדים, אולם את רוחנו לא יכלו שוב לשעבד, ולכן יכולנו לומר גם באותם התנאים – 'עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוקינו משם', כי למרות הכול הרגשנו את עצמנו בני חורין".

איפה היה ה' בשואה? הרב זמיר כהן משיב: