מיומנה של טלפנית: ילדה קטנה אחת ביער, וסיפורם של הניצולים

גברת קורץ מבוגרת מאוד. ניצולת שואה, אבל בעלת זיכרון למופת. סיפור הצלתה בשנות הזעם לא נכתב מעולם. סיפור חייה לא מורכב ממרדפים בלתי פוסקים, וגם לא ממחנות השמדה. לא בהורים מפוחדים ולא במחנות הפרטיזנים. את כל אלה היא שמעה רק לאחר שהערפילים התבהרו ואפר המתים הוטמן באדמה.

הסיפור שלה לא מתחיל באבא ואמא שהיו שם בשבילה. היא פשוט לא יודעת מה זה. סבא וסבתא חיו רק בסיפורים. חיבוקים ואהבת אם, הם לא משהו שהיא מכירה. היא לא "זכתה" למקלט במנזר כמו הרבה ילדים. אף אחד לא ידע מקיומה בכדי להרעיף עליה אהבה. אף אחד לא ידע שהיא נמלטה מהנאצים שחדרו לביתה. והיא רק בת 3!

הסיפור מתחיל בילדה קטנה מאוד, שחיות היער הן אלו שסבבו אותה. צמרות העצים שרו לה את שיר הרוח. יללות התנים הרעידו את עריסתה, שנוצרה מעלי שלכת. השיחים הם אלו שהסתירו וכיסו אותה מפני פגעי הקור, והעלימו אותה מעיני חיות הטרף הנאציות. היא הפכה לחיית יער קטנה, שלא בדיוק זכרה איך וכיצד היא קיימת. כמה שבועות או חודשים לבדה הספיקו כדי לשכוח שאי פעם היה מושג כזה, משונה, שנקרא בית. כדי לחשוב שאולי לא באמת הייתה לה אמא. אולי היא רק חלמה על אנשים רעים שבאו ברגע אחד ושחטו את כולם. אולי בעצם היא רק חיית יער, שונה מעט מהיתר. רק בלילה, כשעפעפיה נעצמו לסירוגין ובטנה צבתה מעלים ומפרות היער, נזכרה בדמות של אמא שמתעתעת בה שוב ושוב.

כך, לבדה, בעודה לועסת עלים, מצאו אותה אנשי מחתרת. הם העבירו אותה למוסד ניצולים.

הסיפור הזה, שנשמע כמו אגדת ילדים על כיפה אדומה, סופר מפי הניצולה עצמה, שזכתה להינצל ולהקים בית בישראל. בעודי מזועזעת מהטרגדיות שעברו תינוקות, מבדידותם ומחוסר האונים, נזכרתי בחזון העצמות היבשות, ובנבואתו של יחזקאל הנביא, ששאל את אלוקים, האם בכלל אפשרי שיקומו ויחיו העצמות האלה. ואז הקדוש ברוך הוא הראה לו שתשוב הרוח, והן יחיו.

ילדים ותינוקות נשכחים ואבודים, נשחטים ואודים מוצלים, קמו לתחיה. הטרגדיה שעברה עליהם הייתה גדולה ובלתי נתפסת. בניגוד לכל היגיון, הם הצליחו לעמוד על רגליהם, והקימו בתים. הם פשוט חיו, פרנסו וגידלו ילדים ודורות. רק להזכיר איך השיב להם אלוקים רוח, והלביש את עצמותיהם היבשות בבשר וגידים. לא היה להם מושג על פוסט טראומה, הם מעולם לא שמעו על הלם קרב, ולא תיארו לעצמם אפשרות ללכת למטפל רגשי. אף אחד לא הציע להם קואוצ'ינג או קורס תעצומות. הם פשוט שרדו וחיו, מתוך דחף להחיות את העם ולהמשיך. זו הייתה נקמתם המתוקה במי שהחריב את עולמם וגדע באכזריות את ילדותם.

החוליה הטרגית הזו בשרשרת הדורות ראויה לקבל מאתנו את מלוא ההערכה על הכוח העצום לחיות מתוך קידוש ד', הרבה יותר מאשר למות על קידוש ד'.