"לפעמים גם נשמות החיים עלו מעלה בשואה, והם לא ידעו איך להשיב אותן בחזרה"

בערך שנתיים לפני שסבא יעקב נפטר הוא הגיע לבית של ההורים שלי במפתיע עם כינור. ביקור של סבא יעקב לא היה אירוע נפוץ. אני זוכרת מעטים מאוד כאלה. בפעם אחת כזו, שזכורה לי היטב, הגיע בשעת ערב עם מצלמת לייקה קטנה, יום חמישי, משחק כדורסל של מכבי בטלוויזיה. צילם אותי כמה תמונות והלך. הייתי בת שש. את התמונות, שפיתח בעצמו בדירה הקטנה בבית ישראל, כבר השאיר בתיבה.

לפעמים הייתה שיחת טלפון. בדרך כלל לא.

אפשר לומר שהמלחמה הארורה ההיא גבתה מחיר כבד מאוד גם ממי ששרדו.

גם מבני משפחותיהם.

ובכל זאת, שנתיים לפני שנפטר הגיע סבא אל בית הוריי, התיישב דווקא על מדרגות העץ, חילץ כינור מתוך תיבת עץ שבנה בעצמו, והתחיל לנגן.

זה היה שיר נוגה של עבד אל-והאב. אחר כך ניגן משהו חסידי.

במהלך הביקור הקצר הזה גילינו שנולד במוסקבה, ולא כפי שחשבנו עד לאותו הרגע.

זה בערך הדבר היחיד שאני יודעת כעת בוודאות.

אני יודעת גם, מעט פחות בוודאות, שאביו היה פעיל פוליטי. וגם קצת על המלחמה.

אף מלה על נסיבות המוות של הוריו.

אף מלה על מחנה העבודה.

אף מלה על ההעפלה.

סבא יעקב צילם. וצייר. וניגן. ובנה כינורות וכלי מיתר אחרים בסדנה קטנה בבית ישראל.

ראיתי אותה פעם מבחוץ.

לא התגעגעתי לסבא יעקב בימי חייו, הוא נעדר מחיי במידה רבה כל כך שלא הייתה עילה לגעגוע.

אבל אני כותבת פעלים המתארים מה עשה: בנה, ניגן, צייר, צילם – ומאחורי כל אחד מהם עולם ומלואו, שלא זכיתי להכיר. וההחמצה צורבת. אולי לא רק נשמות המתים עלו מעלה בשואה, לפעמים גם נשמות החיים, והם לא ידעו איך להשיב אותן בחזרה.

כשחלה ביקש לראות אותי. הוא כבר כמעט שלא דיבר, גופו כאן ורוחו מרחפת. אבי, שביקר אותו מדי יום, חזר יום אחד ואמר "הוא מבקש את מרים".

כשהגעתי להוספיס אמרו לו "הנה מרים שביקשת". הוא הביט דרכי באכזבה גלויה.

מעט אחרי שנפטר הגיע אלינו הכינור. מאז עברו שני עשורים.

לקחתי אותו למתקן כינורות ידוע ומוערך בירושלים, להחליף מיתרים ולקנות קשת.

אמר בונה הכינורות הידוע: זה לא כינור.

התגברתי על המבוכה ואמרתי: כינור, וגם שמעתי אותו שר.

יעקב ממוסקבה ניגן עבד אל-והאב, ערב אחד, על המדרגות.

בונה הכינורות הידוע אמר: זה לא כינור.

וגם הוסיף:  תראי כאן וכאן וכאן.

זה לא כינור. ראה שאני מבולבלת.

הפליג בקילוסין על האומן, כדי להכריע את דעתי.

ולבסוף אמר: אני אשמח למכור לך כינור חדש.

חיכיתי שיסיים.

אמרתי: זה כינור, ואתה במקצוע הלא נכון.

הימים חלפו, מצאתי בונה כינורות אחר שהסכים להחליף מיתרים ולהתקין את הכינור לנגינה. כשהגעתי לאסוף את הכינור, האיש שטיפל בו פתח את הנרתיק החדש בחרדת קודש ואמר: דעי שזה כינור מיוחד מאוד.

ראי את השידרה – אין הרבה אומנים שבונים כך כינור. יש לו צליל יוצא דופן.

אמרתי: נכון. אני שמעתי.

בחפץ לב שילמתי לו את שכרו.

אם כן זה כינור.

בנה אותו יעקב זאפט בן מרים שבא ממוסקבה דרך המלחמה לירושלים. הוא צייר וצילם וניגן ובנה כינורות, ועל הכינור הזה הוא ניגן שיר עצוב של עבד אל-והאב ערב אחד, על מדרגות העץ בבית .זה בערך הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות.

מוקדש לעילוי נשמתו.

הכינור של סבא יעקב