פרשת קדושים: בכל פעם שאתה נמנע מעבירה, אתה נקרא קדוש

"קדושים תהיו" – כך פותחת הפרשה. הציווי להיות קדוש נאמר ב"הקהל", כלומר, בפני כל בני ישראל וכפי שפותחת הפרשה: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיו" (ויקרא י"ט, ב'). כולם יכולים וצריכים להיות קדושים.

בתרבויות רבות, מבטא המונח "קדושה" התנזרות, התנתקות, סגפנות והתבדלות. אולם להבדיל, בתורת ישראל, המונח "קדושה" שונה לחלוטין. כדאי לעיין בפסוקי הפרשה ולראות את המצוות הכלולות בציווי "קדושים תהיו", כדוגמת מצוות מורא אב ואם, מתנות עניים, איסורי גנבה, שקר, הלנת שכר פועלים, לא לעשוק חבר, לא להכשיל אדם אחר בעצה לא נכונה, לא לעשות עוול במשפט, לא לדבר לשון הרע, לא לשנוא את החבר, ועוד כהנה וכהנה מצוות "חברתיות", וכולן כלולות בהגדרה של "קדושה".

הרמב"ן בתחילת הפרשה כותב יסוד חשוב מאוד בהבנת הציווי להיות קדוש. על האדם להיות קדוש אף במותר לו, ולא להיות "נבל ברשות התורה" (לשון הרמב"ן). כלומר, גם מעשים שמותר לעשותם, יש לדעת איך ובאיזו צורה עלינו לעשות אותם. התורה מצווה את האדם להתרחק מהנהגות מסוימות שאמנם הן לא מוגדרות כאסורות ואין להן איסור "רשמי", אולם לא מתאים לעשות אותם. גם מה שמותר – יש לעשותו בקדושה. דוגמא: מותר לאדם לשתות יין, ובאופן עקרוני מותר לו לשתות יין כאוות נפשו וללא כל מגבלה של כמות. אין איסור להיות שתוי, אולם הציווי "קדושים תהיו" מבקש לקדש את עצמנו אף במותר לנו ולהגביל את עצמינו בשתיית יין באופן העלול לדרדר אותנו מבחינה רוחנית ומוסרית. וכן ביחס לשאר ההנהגות כמו אכילה בנימוס, שמירה על הדיבור וכדומה.

אדם צריך לשרטט לעצמו גבולות גם במותר לו.

ה"אור החיים" הקדוש מביא מספר הסברים לציווי "קדושים תהיו", נראה אחד מהם: "עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל, ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצווה, והוא מאמר הכתוב 'קדושים תהיו' במצוות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותם, ובזה קיים מצוות עשה שנצטוו במאמר 'קדושים תהיו', והוציא זיכרון מצווה זו בלשון זה של קדושים, לומר, שכל המקיים מצווה זו נקרא קדוש... ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל', לומר, כי מצווה זו שמצווה קדושים תהיו, היא מצווה שישנה בכל אדם, שכל איש ישראל בקיימו מצווה זו קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

מדהים ביותר. בכל פעם שאדם נמנע מעבירה, הוא מקיים מצוות עשה של "קדושים תהיו". כך שכל אדם, אפילו אם הוא נמצא בשפל המדרגה, בשעה שהוא נמנע ממעשה עבירה נוסף, הוא מקיים מצוות עשה של "קדושים תהיו", והוא נקרא קדוש. לכן התורה מדגישה "דבר אל כל עדת בני ישראל", כי כל אדם, בכל מצב, יכול להיות קדוש בכל רגע נתון, בשעה שהוא נמנע ממעשה עבירה.

כולנו יכולים להיות קדושים.

מיד לאחר שהתורה מצווה "קדושים תהיו", מוזכרות שתי מצוות: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי השם אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ג'). כמובן שהסמיכות איננה מקרית, וננסה להבין את משמעותה.

מצוות השבת מתקשרת לנו די בקלות עם קדושה שהרי קדושה זו עיקר מהותה של השבת. אולם מדוע מצוות מורא אב ואם מופיעה בסמוך לקדושה יחד עם השבת?

התשובה תובן לאור שאלה נוספת. בפרשת ואתחנן מוזכרים שוב עשרת הדברות, ובדברות של שבת וכיבוד הורים מופיעה תוספת מעניינת - "כאשר ציווך השם אלוקיך" - "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ השם אֱלֹקֶיךָ" (דברים ה', י"א), "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ השם אֱלֹקֶיךָ" (ט"ז). מדוע רק בשני ציוויים אלה מוזכר "כאשר ציווך השם אלוקיך"?

בעל ספר "ערוך השולחן" (יורה דעה, דרשות כל בני לוי), וכן בעל ה"כתב סופר" שואלים את השאלה הזו, והם עונים תשובה מעניינת.

כיבוד הורים הינה מצווה שכלית המקובלת גם אצל רוב בני אומות העולם. גם רעיון השביתה ממלאכה יום בשבוע מקובל ברוב העולם, נכון להיום. כיוון שכך, התורה מדגישה – תשמור שבת ותכבד הורים לא רק כי זה מובן שכלית, אלא בעיקר "כאשר ציווך השם אלוקיך", וזאת קדושה. גם את המעשים הכי הגיוניים עלינו לעשות מתוך מחשבה וכוונה של עשיית רצון השם.

(ה"ערוך השולחן" מוסיף, שהסיבה ש"כאשר ציווך השם אלוקיך" מוזכר רק בפעם השנייה (ואתחנן) ולא בפעם הראשונה (יתרו), משום שבפרשת יתרו, לפני חטא העגל, עם ישראל היה בדרגה רוחנית גבוהה יותר, רעיון הקדושה היה מובן להם מאליו והם חיו לאורו. אולם לאחר החטא, העם ירד ברמתו הרוחנית והיה צורך להזכיר ולהדגיש לעם לקיים את המצוות מכוח ציווי השם ולא רק בגלל "ציווי" השכל האנושי).

המדרש מביא את הפסוק: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי השם אֱלֹהֵיכֶם", ועל המילים "קדושים תהיו" הוא כותב: "יכול כמוני? תלמוד לומר 'כי קדוש אני', קדושתי למעלה מקדושתכם". המדרש מבהיר, שלא נטעה לחשוב שאנו יכולים להיות קדושים כמו הבורא ממש ועלינו לזכור שבורא עולם אומר "קדושתי למעלה מקדושתכם".

המדרש משווה את זה לדברי פרעה ליוסף: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה, וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם", כלומר, ללא ספק אתה שולט, אבל תזכור שאני פרעה. אני מעליך.

מדוע המדרש מבהיר את זה? וכי למישהו מאתנו הייתה מחשבה שקדושתנו שווה לקדושת הבורא? הרעיון מאחורי המדרש הינו עוצמתי מאוד. המדרש בא ללמד את האדם ולחזק אותו – אל תחשוב שאתה קדוש כמו בורא עולם. לא! אתה בן אדם! לפעמים תישבר, תתמודד, תיכשל, תתייאש, אולם בכל מצב שבו תהיה נדרש ממך להיות קדוש ואתה יכול להיות קדוש. בורא עולם מבקש ממך קדושה של בן אדם בשר ודם, לא קדושה של השם. זו כוונת ה"אור החיים", שבכל פעם שאתה נמנע מעבירה אתה נקרא קדוש.

לסיום, נזכיר את דבריו של ספר "דגל מחנה אפרים" (בפרשתנו), הכותב רעיון מפתיע על דרך הרמז. דברי המדרש "יכול כמוני" הם אינם שאלה אלא קביעה! בורא עולם אומר, אתה יכול להיות קדוש כמוני! אתה יכול לברוא עולמות כמוני! שהרי קדושתי למעלה – היא מקדושתכם, מהקדושה שלכם. כשאתם מקדשים את עצמכם – גם הקדוש ברוך הוא מתקדש. ישראל במעשיהם הטובים נותנים עוז, כוח וקדושה לקדוש ברוך הוא.

בואו נהיה קדושים.